בפרשתנו מופיע פסוק זה (יח טו):

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה

האם צריך לפדות את כל הבכורות של הבהמות הטמאות? סוסים, גמלים, כלבים וחתולים? הרי אנחנו זוכרים שיש ציווי כזה רק לגבי החמורים שהרי בזמן מכת בכורות לא היו לבני ישראל בהמות טמאות מלבד חמורים (אבן עזרא שם)?

הנה הציוויים:

וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות יג יב-יג)

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות לד יט-כ)

על מנת לפתור את החידה צריך להבחין שהציווי הוא שכל בהמה טהורה הולכת לה' – כלומר מוקרבת למזבח. שני הציוויים בספר שמות פותחים בהקרבה למזבח ה' את הזכרים של הבהמות הטהורות. לאחר מכן מתווספים באופן מיוחד ופרטני רק פטר חמור ובכור אדם.

אז מה קורה בפרשתנו?

אצלנו מדובר על הנחייה לצד המקבל, הנחייה לכהנים מה לעשות בבכורות שמגיעים למשכן או למקדש. מנקודת המבט של הכהן יש להבחין בין בהמות טהורות שעולות למזבח לבין בהמות טמאות שיש לפדות בדומה לבכור אדם. הדין המיוחד שיש לפטר חמור לא נובע מכך שזהו חמור אלא מכך שזוהי בהמה טמאה שאינה ראויה למזבח. לכן נאמר בפסוק מה לעשות בבהמות טמאות למרות שזה כולל רק חמורים.

ניתן להביא דוגמה נוספת מפרוט מניין 70 יורדי מצרים בספר בראשית. בסיכום צאצאי כל אחת מנשות יעקב נאמר ׳בנים׳, למשל: "אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר" (מו כב). אבל אצל לאה יש גם את דינה כך שאין מדובר רק בבנים, וכך נאמר בסיכום של לאה: "כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ". לא רק שלא נאמר "בניו ובתו" אלא שלא נאמר "בניו ודינה". גם לא היינו מצפים להתבטאות כה מוזרה. כך לא היינו מצפים שבפסוק אצלנו ייאמר שאת הבהמה הטהורה אוכל הכהן ואילו את החמור יש לפדות.