ישעיהו נה ו עד נו ח

ננסה להבין את נבואת ישעיהו שהפכה לשגורה בכל פה בגלל בחירתה כהפטרה השכיחה ביותר בשנה – הפטרת תענית ציבור. העברית מובנת, אבל ההקשר בין הפסוקים לא ברור, והמסר ממש מבלבל. הנביא פותח בנושא התשובה, אבל מדוע הוא מציין שמחשבות ה׳ שונות ממחשבותינו? מדוע מרננים ההרים והגבעות? מדוע החלפת הנעצוץ בברוש נהיה עבור ה׳ ״שם״? האם זה קשור ל-״יד ושם״ שמובטח לסריס או לנכרי? 

אנחנו נראה שלנבואה זו שני מסרים, אחד מיועד ליחידים והשני לכלל האנושות. עבור שני המסרים נצטרך ללמוד בהקשר התנ"כי מהו ״שם״.

כבר בקטע שקודם לנבואה זו – ״הוי כל צמא לכו למים״ מסמן לנו ה׳ שעלינו לעזוב את המבט הגשמי ולעבור למבט רוחני – במקום לאכול – ״שמעו ותחי נפשכם״. אז גם אצלנו מקשר ה׳ בין התשובה לבין שינוי התפיסה ממחשבת אדם למחשבת ה׳. במשל אנו עוברים מהגשם (שמסמל כמובן את הגשמיות) אל דבר ה׳. בהמשך לכך, ה׳ קורא לנו לשנות את המבט על הגשמיות ולראות שהמציאות עצמה מהללת את ה׳ – ההרים והגבעות מזמרים והעצים מוחאים כף – כלומר קיימת מציאות רוחניות מאחורי מסך המציאות הגשמית.

הפתיחה הזאת אינה רק הצהרה על נשגבותו של הבורא, אלא היא מכינה אותנו למהפך מחשבתי שהוא הבשורה הכפולה של נבואה זו.

שמותיו של ה׳ הם האופנים שבהם משפיע ה׳ על העולם שלנו הגשמי. המטרה בעולם היא הכרה בשם ה׳ הרוחני מתוך זיהוי טביעת האצבע שלו במציאות הגשמית. אם הנעצוץ מתחלף בברוש והסרפד בהדס, אנו מזהים את יד ה׳ שמנתבת את המציאות ממקריות (קוצים) לכזו בעלת ייעוד ומשמעות – צדק. זהו ״שם״ עבור ה׳, שמתקשר לקיום נצחי – ״לשם, לאות עולם לא יכרת״. כיצד מתכתב הקיום הנצחי עם משמעות ״שם״ אצל בני האדם?

בוני מגדל בבל רצו לעשות לעצמם שם. כלומר להשאיר זכרון לדורות. אולי מתוך מסקנה מדור המבול שנכחד מבלי להשאיר צאצאים, הם החליטו להשאיר אחריהם מגדל אבן. גם אם נניח שמגדל אבן יכול לשרוד לעד, האם זהו התחליף הראוי לצאצאים? מציאות גשמית, מצבת אבן, מהווה מבט מצומצם אל העתיד – ואילו נבואה זו מנסה להעביר את המבט שלנו אל עבר המימד הרוחני של המציאות.

 "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". נבואה זו מחדשת לנו שלחזרה בתשובה של כל פרט יש משמעות עמוקה, הרבה מעבר למעשה הפרטי: התשובה מתקשרת לגאולה.

הקדמה קצרה להגדרת ״בן הנכר הנלוה אל ה'" – חז"ל טוענים שמדובר על מצטרפים לעם ישראל. ניתן להצדיק את דעתם מאחר שמפורש אצלנו שאנשים אלה בחרו להיות עבדים לה' – כמו עם ישראל, וכן להישמר מחילול שבת – מצווה שלכל הדעות אינה חלה על נכרים או גרים. להילוות פירושו להצטרף לעם ישראל (ישעיהו יד א, אסתר ט כז). כאן המקום להוסיף שמאחר שאנשים כאלו לא זכו לנחלה – הם תמיד הופלו לרעה ועל כן הגיוני שהם חששו שגם ה' מתייחס אליהם כאל סוג ב'.

אנו נחשפים אל חששותיהם של הסריס והנכרי. הסריס מודאג מההמשכיות כמו דור המבול. כיצד ישאיר לעצמו שם? האם הוא נידון לכלייה? הנכרי שהצטרף לעם ישראל נשאר תמיד מחוץ למעגל, כולל ילדיו. האם ה׳ מדיר אותו מקרבה רוחנית?

ה׳ עונה שהוא ייתן גם לסריס ולנכרי ״בביתי ובחומותי יד ושם״ שכן השם שאדם משאיר לעצמו איננו בגשמיות אלא ברוחניות. עשיית צדק ומשפט, האמונה בה׳ ושמירת המצוות עושות לאדם שם לא בעולם הגשמי אלא בעולם הרוחני. שם זה נעלה מכל זכרון שאדם יכול להשאיר במציאות הגשמית שהרי הוא לבדו ״שם עולם … אשר לא יכרת״. שימו לב לביטוי ״לא יכרת״ שגם הופיע בהתייחסות לשם ה׳. כמו שה׳ הוא נצחי ושמו נצחי, כך האדם יכול לקנות לעצמו שם נצחי בעולם הרוחני. אם כן, המסר לאדם הפרטי הוא שיש כאן התאמה הופכית: ה׳ רוחני, ושמו מתקדש מתוך הכרה בהשפעתו בעולם הגשמי – ואילו האדם גשמי, אך שמו נבנה מהשפעת מעשיו בעולם הרוחני. אני בהחלט חושב שניתן לראות כאן התייחסות למה שאנו קוראים לו "העולם הבא". אבל שימו לב שזה רק ביחס לאדם הפרטי. כאשר המבט מופנה אל כלל האנושות אנו מתייחסים לשם של ה' – ואז הזרקור חוזר אל העולם הגשמי!

הנביא כעת מרים את עינינו אל תקופת הגאולה. אמרנו קודם שהגאולה קשורה לתשובה של כל פרט. אבל לגאולה יש גם פן אוניברסלי. בזמן הגאולה האדם לא נמדד לפי שיוך פוליטי, לא לפי מעמד חברתי, ומחדש לנו הנביא – גם לא לפי שיוך לאומי. הגאולה מתקשרת לפן הרוחני. כל מי שנלווה אל ה' לשרתו, לאהבה את שם ה', ולקיים את מצוותיו – יובא אל הר הקודש וישמח בבית התפילה. שמירת השבת מובאת כביטוי לאמונה בה׳ והכרה בכך שברא את העולם. הפיכת בית ה' למקום שבו עבור כלל העמים – "עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי" מדגישה שהקריטריון לשייכות אינו ה-DNA הגשמי אלא הבחירה החופשית של הרוח. 

המעבר אל הרוחני והגאולה האוניברסלית מתלכדות אל פסוק הסיום המפואר: "נאם אד-ני ה' מקבץ נדחי ישראל, עוד אקבץ עליו לנקבציו". גדולתו של ה׳ שהתגלתה בכך שקיבץ נדחי ישראל – תוסיף ותתפאר בכך שה׳ יוסיף ויקבץ את כלל העמים תחת כנפי אמונתו, כולל הזכות המלאה בביתו. עם ישראל נבחר להיות סגולה לכל העמים במובן של דוגמה חיובית. אך ה׳ הוא בעל יכולת להכיל את הניגודים, לפרוץ את המגבלות האנושיות המצמצמות, ולתת מקום לכל מי שחשב שאין לו תקווה.

המסר עבורנו הוא שהגאולה העתידית איננה מה שחשבנו בתחילה. אנו נוטים לדמיין את הגאולה כאירוע לאומי שבו עם ישראל זוכה סוף סוף להכרה בינלאומית ולעליונות פוליטית. אולם ישעיהו חושף בפנינו שזהו מבט מצמצם ואילו מחשבת ה׳ גבוהה בהרבה: הגאולה האמיתית אינה השגת הכרה בינלאומית לעם ישראל, אלא השגת הכרה בינלאומית לה' עצמו. שם ה' מתגדל בעולם הגשמי. כאשר הנוכרים והסריסים – אלו שנחשבו לנידחים ולבלתי שייכים – נכללים באופן מלא בתוך הגאולה, ושם ה' הופך לשלם במציאות הגשמית. הפיכתו של המקדש ל"בית תפילה יקרא לכל העמים" וההבטחה לקבץ את כלל העמים, מבהירות כי תכלית הבריאה אינה בידוד מיוחס של עם ישראל אלא פריצה של קדושה, מוסר וצדק לכל עבר. ישועת ה' היא תהליך אוניברסלי שבו המחיצות הביולוגיות והחברתיות קורסות בפני הדבקות הרוחנית, ורק כאשר העולם כולו מכיר בבוראו ומצטרף אל בריתו, מתממש חזון הנביא והנוכחות האלוקית מקבלת את מקומה הנצחי והשלם על במת ההיסטוריה.