לפנינו פרשייה קצרה ובלתי מובנת. כאשר העם משתעמם מהדרך הארוכה במדבר, ה' מעניש אותם ב- "מכת נחשים". אך לאחר שהעם מתחרט, חוזר בתשובה ומבקש שה' יסיר את הנחש – מדוע לא נענה ה' פשוט בהסרת הנחשים כמו בסוף מכת צפרדע או כינים? מדוע יש צורך בנחש הנחושת כדי לכל מי שננשך – יביט בו ויתרפא?

התחבטתי בנושא זמן רב ועיינתי אצל מפרשים רבים. רש"ר הירש הפתיע אותי והזכיר לנו שהנחשים נמצאים במדבר דרך קבע. לאורך שנות נדודי העם במדבר, הרחיק ה' את הנחשים כדבר שבשגרה. הבעיה היתה שבני ישראל לא היו מודעים לשמירה האקטיבית הזו. אין מדובר ב-"מכת נחשים" אלא ה' הסיר את ההגנה, ומעתה הנחשים חופשיים לעשות את מה שנחשים עושים.

העם התלונן כך: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (כא ה). חוסר הכרת הטוב של העם נובע מכך שהם כלל אינם מודעים לכך שהמצב הוא בדיוק להיפך: בכל רגע ורגע ה' מגן עליהם מפני הנחשים. כאשר ה' מסיר את ההגנה, מייד הם באמת מתים במדבר.

אבל לאחר חזרתם בתשובה, ה' אינו מחזיר את ההגנה. ה' מחפש פתרון שאמנם ישמור על העם מהנחשים, אך השמירה תהיה מוחשית ותדרוש פעולה מהאדם: הנחשים נמצאים, הנחשים נושכים – וניתן להינצל על ידי נס גלוי שמגיע מתוך פעולה אקטיבית בה מבטא האדם את אמונתו בהשגחה המיוחדת של ה'.

המסר עבורנו, שעלינו להכיר תודה על השגחת ה' עלינו – "על ניסך שבכל יום עמנו" (מתוך תפילת העמידה). לפנינו שתי אפשרויות. האפשרות העדיפה היא שה' שומר עלינו באופן די אוטומטי – אך עלינו להכיר לו תודה למרות שקשה לנו לחוש את השמירה הזו. אך אם לא נכיר בחסדי ה', ובמיוחד אם נטיח כלפי ה' תהייה לגבי השכר שכביכול מגיע לנו – הרי שייתכן שה' יעבור לאפשרות השנייה בה נידרש אנו להתחנן אליו על כל צרה שתיפול עלינו.

אני חושב שיש כאן גם מסר בחינוך ילדנו או ביחס המדינה לאזרחיה. אין בעיה להרעיף טוב, אך חייבים לשים לב שהמקבל לומד להעריך ולהכיר טובה. מי שאינו יודע להתנהג כך, יש לוודא שהוא יצטרך לבקש את צרכיו באופן אקטיבי, ורק כך ישים לב לטובה שהוא מקבל, וילמד להכיר טובה בדרך הקשה.