לפנינו פרשייה קצרה ובלתי מובנת. כאשר העם משתעמם מהדרך הארוכה במדבר, ה' מעניש אותם ב- "מכת נחשים". אך לאחר שהעם מתחרט, חוזר בתשובה ומבקש שה' יסיר את הנחש – מדוע לא נענה ה' פשוט בהסרת הנחשים כמו בסוף מכת צפרדע או כינים? מדוע יש צורך בנחש הנחושת כדי שכל מי שננשך – יביט בו ויתרפא?
שאלה נוספת שאי אפשר שלא להעלות: פסל? פסל של נחש? זה לא כמו עגל מזהב? אז נכון שמותר כי כך ה׳ ציווה, אבל ה׳ יכול לצוות לעשות משהו שפחות נראה לנו כנוגד לחלוטין את כל מה שאנחנו תופסים כשלילת העולם האלילי.
נתחיל בשאלה הראשונה. התחבטתי בנושא זמן רב ועיינתי אצל מפרשים רבים. רש"ר הירש הפתיע אותי והזכיר לנו שהנחשים נמצאים במדבר דרך קבע ולכן המצב שונה מ-״מכה״. ה׳ אכן מציין במפורש שלאורך שנות נדודי העם במדבר, הרחיק ה' את הנחשים כדבר שבשגרה. הבעיה היתה שבני ישראל לא היו מודעים לשמירה האקטיבית הזו. אין מדובר ב-"מכת נחשים" אלא ה' הסיר את ההגנה, ומעתה הנחשים חופשיים לעשות את מה שנחשים עושים.
העם התלונן כך: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (כא ה). חוסר הכרת הטוב של העם נובע מכך שהם כלל אינם מודעים לכך שהמצב הוא בדיוק להיפך: בכל רגע ורגע ה' מגן עליהם מפני הנחשים. כאשר ה' מסיר את ההגנה, מייד הם באמת מתים במדבר.
אבל לאחר חזרתם בתשובה, ה' אינו מחזיר את ההגנה. ה' מחפש פתרון שאמנם ישמור על העם מהנחשים, אך השמירה תהיה מוחשית ותדרוש פעולה מהאדם: הנחשים נמצאים, הנחשים נושכים – וניתן להינצל על ידי נס גלוי שמגיע מתוך פעולה אקטיבית בה מבטא האדם את אמונתו בהשגחה המיוחדת של ה'. להבנת החלק הזה נצטרך להתייחס לשאלה השנייה.
אנחנו התרגלנו לכך שבעולם היהדות קיימת שלילה של כל פריט פיזי, אבל האיסור המרכזי הוא לעבוד לפסל, ולא כל חפץ מוחשי הוא אסור. המשכן כולו הוא פסל אחד גדול ויש בו את הכרובים מעל ארון העדות. יש לנו ארבעת המינים בסוכות ושופר בראש השנה ואפילו ספר תורה שאנו קמים לכבודו. אבל בזמן העתיק הנטייה לעבודה זרה היתה מאד חזקה, ואם בחפירה ארכיאולוגית מוצאים איזה פסלון, זה אף פעם לא יהיה צעצוע של ילד, אלא תמיד הפסלון ישויך באופן ברור לאיזה שהוא אליל. על כן היה צורך לקבוע גדר ולהציב איסור גורף וכך אנו מכירים כיום איסור חמור ביותר על כל פסל.
נקודה נוספת היא שפסל תמיד יוצב על במה, בתוך מבנה או סוכה, או רכוב על גבי חיה. הצבת דמות על גבי עמוד מוגבה מתקשר בעולם העתיק לבזיון של הדמות, ולהפגנת חולשתו ותבוסתו. תחשבו על המן שתכנן עץ גבוה חמישים אמה. אדם שהוצא להורג לעיתים נתלה בכיכר העיר ללא קשר לאופן הריגתו. עשרת בני המן ניתלו בכיכר העיר יום לאחר שכבר נהרגו. בנוסף, דמות אלילית דורשת מעשה של הקרבה כגון הגשת מנחה או השתחוויה. אצלנו – "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ – וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". אין מדובר בפעולת ריפוי של פסל הנחש אלא בהשפעה פאסיבית מעצם ראייתו בקלונו. כאשר רואים את הנחש המובס מוצג לראווה על עמוד, מכירים בכוחו של ה׳ ואז מתרפאים.
אכן בני אדם יכולים להיכשל כפי שקרה לאחר מספר דורות, וזהו תפקידו של המנהיג לשים לב מתי נחש הנחושת אינו מבצע עוד את ייעודו המקורי ויש להשמידו.
המסר עבורנו, שעלינו להכיר תודה על השגחת ה' עלינו – "על ניסך שבכל יום עמנו" (מתוך תפילת העמידה). לפנינו שתי אפשרויות. האפשרות העדיפה היא שה' שומר עלינו באופן די אוטומטי – אך עלינו להכיר לו תודה למרות שקשה לנו לחוש את השמירה הזו. אך אם לא נכיר בחסדי ה', ובמיוחד אם נטיח כלפי ה' תהייה לגבי השכר שכביכול מגיע לנו – הרי שייתכן שה' יעבור לאפשרות השנייה בה נידרש אנו להתחנן אליו על כל צרה שתיפול עלינו.
אני חושב שיש כאן גם מסר בחינוך ילדנו או ביחס המדינה לאזרחיה. אין בעיה להרעיף טוב, אך חייבים לשים לב שהמקבל לומד להעריך ולהכיר טובה. מי שאינו יודע להתנהג כך, יש לוודא שהוא יצטרך לבקש את צרכיו באופן אקטיבי, ורק כך ישים לב לטובה שהוא מקבל, וילמד להכיר טובה בדרך הקשה.