בעוד שבמסורת חז"ל מוכר יום א' בתשרי כ"ראש השנה" וכיום הדין והמלכת ה', בתורה יש לו שם אחר לחלוטין:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ (ויקרא כג כד)
מהו אותו זיכרון שהתורה מדברת עליו, מי הוא זה שזוכר, ומה בדיוק הוא אמור לזכור? מה הקשר בין זכרון לתרועת שופר, קשר כל כך הדוק שמאפשר לחבר ביחד את המלים ליצירת הביטוי ״זכרון תרועה״? הרי אנו מוצאים תקיעה בחצוצרות וגם זכרון בכל החגים ולא ראינו שקוראים להם ימי זכרון או תקיעה:
וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם (במדבר י ט-י)
בשפה המקראית, השורש ז.כ.ר אינו מציין פעולה מחשבתית נסתרת כפי שאנו מבינים אותו כיום, אלא הוא מתייחס להוצאה אל הפועל באמצעות קול, ביטוי ודיבור: להזכיר. קול השופר מבטא "דיבור" לא-מילולי, וכאשר זכרוננו עולה לפני ה' – אז ה' מזכיר אותנו, לטובה או חלילה לרעה. לכאורה, הפסוקים מלמדים שמעשה התקיעה שלנו הוא מעין טריק שפועל אצל ה׳, אולי כמו י"ג המידות. ה׳ נזכר בבריתו ומושיע אותנו בעת מלחמה, או מכפר על עוונותינו בחגים ובראשי חודשים. גם בשנת היובל, קול השופר ביום הכיפורים מבצע פעולה: הוא מהווה הכרזה משפטית וחברתית המשנה את מעמד העבדים והקרקעות באותו הרגע ממש.
אולי נקבל תובנה עמוקה יותר אם ניזכר בהופעתו הראשונה של השופר בתורה, במעמד הר סיני. שם, כוון ההשפעה של השופר הוא הפוך, שהרי ה' הוא המשמיע אלינו את קול השופר, שפעל על בני ישראל כקריאת השכמה:
וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות יט יט)
אנו רואים קישור בפסוק בין קול השופר לדיבור, הן של משה והן של ה'. קול השופר בהר סיני אינו רק רקע מוזיקלי או אפקט דרמטי, אלא הוא מציין את פתיחתו של ערוץ תקשורת, בפעם היחידה בהיסטוריה, ומעבר ממצב הסתר הפנים הרגיל של ה' – למצב של התגלות ודיבור ישיר עם בני אדם. השופר משמש כמתג, כאות המבשר על שינוי תדר קוסמי ופתיחת קו תקשורת ייחודי בין שמיים לארץ.
כדי להבין את מהותו של שינוי התדר הזה, ראוי להביא רעיון שחוזר בהגותו של הרב יונתן זקס, לפיו היהדות, בניגוד לתרבויות העתיקות והמודרניות, איננה דת של ראייה אלא דת של שמיעה והקשבה. בעוד שהעולם האלילי סוגד למה שנתפס בעין – לפסלים, לחומר, ליופי החיצוני ולכוח המוחשי – מעמד הר סיני דרש מן העם מעבר מוחלט לחבל ארץ רוחני חדש, כפי שמשה רבנו מדגיש בספר דברים:
וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל (דברים ד יב)
הראייה מייצרת אשליה של שליטה, ואילו השמיעה דורשת פתיחות, הכנעה פנימית ויכולת לקלוט את האחר. השמיעה מאפשרת לקלוט מוסר ודורשת מאיתנו לשמוע בקול ה' – שמצוותיו מחייבות מתוקף מלכותו. בחטא עץ הדעת ניתן להתרשם מהניגוד בין "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בראשית ג ח) לבין "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (שם ו), "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" (שם ז).
במעמד הר סיני ה' דרש מאיתנו להחליף תדר: קול השופר תבע מן האדם להסית את המבט מהמראות החומריים, מהענן, האש, הברקים והרעמים – ולהתרכז בהקשבה. נעיר כדרך אגב תובנה חשובה: העם התקשה במעבר לשמיעה, המשיך באופן פרדוקסלי "לראות את הקולות" – ולא היתה בו היכולת להכיל את דבר ה' הישיר. בפסוקים המתארים זאת, שימו לב לחזרה רואים/וירא וכן קולות/קול-השופר וכן לניגודים קולות-לפידים, שופר-עשן (שמיעה-ראייה):
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים פֶּן נָמוּת (שמות כ יד-טו)
כעת, כשאנו כורכים את כל התובנות הללו יחד, מתבהרת המשמעות העמוקה של יום הזיכרון המקראי. בדיוק כפי שבמעמד הר סיני סימן השופר את מעבר הבורא למצב של דיבור, כך כאשר אנו תוקעים בשופר בראש השנה, אנו מציינים שינוי מצב אקטיבי מצידנו. אנו משתמשים באותו כלי הכרזה כדי להחליף תדר – לעבור מן המצב השגרתי שבו אנו שקועים במראות העולם הזה, במרדף אחר החומר ובמה שהעין רואה, אל מצב קשוב. תקיעת השופר משתקת את חוש הראייה ומפעילה את חוש השמיעה. ביום זה, כמו גם בעת מלחמה, הזיכרון אינו רק היזכרות פסיבית בעבר, אלא הוא הדרישה מאיתנו להקשיב לקול ה׳, לזכור את חובותינו למלך, ולהצהיר בקול ובמעשה על מוכנותנו להשתנות. גם בשנת היובל קול השופר מחייב את המחזיקים בקרקעות ובעבדים להישמע לקול המלך שביכולתו להפקיע בעלות, ולבצע פעולה של ויתור. ישועת ה׳ אינה אוטומטית: רק כאשר האדם משנה את הגישה, עובר למצב קשוב ומחזק את התחייבותו לשמיעה בקול ה׳, הוא נעשה ראוי לעמוד לפני ה' ולהיזכר לטובה – וזאת משמעות הביטוי המשלב – ״זכרון תרועה״.
לסיכום, מאחר שזיכרון קשור בדיבור והשמעת קול, הרי שמשמעות הביטוי "יום זכרון תרועה" הוא – יום שבו אנו מבטאים בעזרת קול השופר את מחוייבותינו לשמיעה בקול המלך ה'.