מן הפסוק הבא למדו חכמינו שיש להניח תפילין:

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (יג ט)

נסו לקרוא היטב את הפסוק לעיל ולהבין את הפשט: מדוע מניחים תפילין? מה פעולתם? מה הקשר ליד החזקה? כדאי לקרוא את כל הפיסקה – יג א עד יג יז.

לפי שיטת הדרש ניתן להסביר שתפילין של יד מסמלים את היד החזקה של ה', ותפילין של ראש מסמלים את פעולת הזכרון ומזכירים לנו את תורת ה'. אבל מה הקשר לנושא הפיסקה – קדושת הבכור, והגדת לבנך, איסור חמץ? מדוע מצוות תפילין נמצאת כאן ולא ביחד עם הציצית? בנוסף, מה חשיבותה של היד החזקה של ה' שעלינו להניח תפילין כל יום כדי לזכור אותה? אנחנו לא שופכים כוס מים כדי לזכור את קריעת ים סוף, למשל, או תוקעים בשופר לזכר מעמד הר סיני.

בעיה נוספת שקופצת לי לעין היא הביטוי ״תורת ה׳״ שאינו מופיע עוד בחמשת החומשים. המילה ״תורה״ מתייחסת לחמשת החומשים רק החל מספר יהושע. לפני כן הכוונה לקובץ חוקים מסוים, כגון תורת האשם, תורת היולדת ותורת המצורע. האם לפנינו מקרה יוצא דופן?

כדי להבין את פשט הפסוק חייבים לקרוא את ההקשר. בנוסף יש לזכור שמצד הפשט, אין מדובר כאן על תפילין שהרי זהו דרש. רשב"ם כותב כך על הפסוק שלנו:

לאות על ידך – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך

רשב״ם מפריד עבורנו בין הפשט לדרש. חייבים להתייחס להקשר של הפסוק, הציווי בדבר פטר רחם: במכת בכורות הציל ה׳ את כל הבכורות ומעתה נצטרך לפדות אותם שכן הם חייבים את חייהם לה׳.

בפיסקה מופיעים פעמיים מחשבה, דיבור ומעשה.
לפני הפסוק שלנו, הם מופיעים במפורש:
מחשבה – זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם
דיבור – והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים
מעשה – ועבדת את העבודה הזאת
בפסוק שלנו רמיזות לאותם שלושה:
והיה לך לאות על ידך – היד מסמלת מעשה
ולזכרון בין עינך – תזכורת למחשבה
למען תהיה תורת ה׳ בפיך – הפה מסמל דיבור, אבל אין כאן ממש דיבור

הביטוי "תורת ה'" אינו כל התורה אלא רק הרעיון שה' התייחס אלינו כעבדים והוציא אותנו ממצרים ביד חזקה. תעשו שינוי במחשבה: אין מדובר כאן על חוזק יד מול המצרים אלא חוזק יד כלפינו! ה' ציווה עלינו לסכן את נפשנו בשחיטת שה, ציווה עלינו לפעול בחיפזון, לא חשף בפנינו את תוכניותיו, ואנו נאלצנו לברוח מבתינו ללא שהות להכין לחם לדרך. ה' ממש הפך אותנו פה לעבדים שלו:

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כה נה)

אם הביטוי "תורת המצורע" כולל דינים הקשורים לטהרת המצורע, אז הביטוי "תורת ה׳" כולל דינים הקשורים לאדנותו של ה' עלינו. מיקום פירוט תורה זו מייד לאחר יציאת מצרים – מקום טוב להגדרות מכוננות של מהות הקשר שלנו עם ה'. הנה רשימת חלקים בתורה זו המפורטים בפיסקה שלנו:
קדושת הבכור – מעבר לבעלות על עבד, ממש חיי הבכור קנויים לה'.
והגדת לבנך – הקשר עובר לילדים על ידי חינוך ודוגמה אישית.
בעבור זה – הקשר עם ה' מחייב אותנו במצוותיו מתוך הכרת הטוב וגם חובה.
אות על היד ובין העיניים – בעולם העתיק העבד סומן כך שניתן לדעת מי בעליו. אנחנו מסמנים עצמנו בשמחה ובגאוה בסימנים של האדון ה' (מופיע בבבלי מנחות מג: ופירוש רש"י שם – חותם – היו עושים לבהמה ולעבד כשקונין אותן לשם סימן עבדות – ובעקבות כך הרבה קישרו בין תפילין לחותם של עבד. האור שמח (תלמוד תורה א, ב) טוען שלפי הבבלי הנחת תפילין היא חלק מקבלת עול מלכות שמיים, שכן הן 'אות' וסימן להיותו של האדם עבד ה', כדברי רש"י (ברכות ל: ד"ה תפילין): "תפילין מנחנא, והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי".)
חוזק יד – ה' הפעיל עלינו את מרותו, אסר עלינו חמץ שכן במצרים לחם מחמצת היה סמל למעמד בני חורין.
מחשבה, דיבור ומעשה – עבדותינו היא מקיפה לכל סוגי פעולות האדם. כך יכול ה' לצוות לא רק על פעולות (לא תעשה לך פסל, לא תגנוב) אלא גם דיבור (לא תשא, לא תענה) וכן מחשבה (לא יהיה, לא תחמוד). בפיסקה שלנו ציוויים ישירים ומפורשים (זכור, והגדת, ועבדת) כמו אבות המלאכה של שבת – וכנגדם תזכורת (על ידך, בין עיניך, בפיך).

לסיכום, כך הבנת הפסוק שלנו על פי הפשט: סמן על עצמך סימני אדנותו של ה' כתזכורת כדי שיהיה תמיד בפיך הרעיון של אדנותו של ה' עליך וכל הדינים שכלולים תחת הרעיון הזה, שהרי בחוזק ידו עלינו הוציאנו ה' ממצרים וקנה אותנו לעבדים לו. סימן על הזרוע כנגד חוזק ידו (אנו עבדים) וסימן בין העיניים כנגד זיכרון.

התפילין מזכירות לנו שאנו עבדים לה'. מי אמר שפשט זה פשוט?