אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית… (כט ט-יא)

הרי חוטב העצים ושואב המים נמצאים ביחד בקצה התחתון של החברה? לנו נשמע יותר הגיוני מבנה הפסוק: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם (שמות יא ה).

בעיה דומה פגשנו גם לאחר מלחמת העולם הראשונה: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם (בראשית יד כב-כג).

פירוש חיזקוני נותן הסבר לשוני אפשרי לדברי אברם: החוט הוא תכשיט של ראש כמו ששנו "חוטין שבראשי הבנות" (בבלי שבת סה.) ואילו שרוך הנעל הוא תכשיט של רגל. ואז לפנינו ניגוד כמו בפסוק: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם" (ישעיהו א ו). לפירוש זה אפשר להוסיף שאולי החוט הוא תכשיט יקר ומטרתו לנוי ואילו השרוך הוא פיסת עור פשוטה שנועדה רק לקשור את הנעל. אך פרוש זה אינו מסתדר אצלנו.

רש"ר הירש מסביר שהתאור כאן הוא מעגלי. המקרא נוקט שני פרטים סמוכים זה לזה, אלא שכדי להגיע מהאחד אל השני לא עוברים ישירות ביניהם אלא יוצאים וחולפים על פני כל השאר. העניין דומה למחלוקת רב ושמואל בבבלי מגילה יא. לגבי ממלכת אחשורוש "מהודו ועד כוש". לפי דעה אחת הודו וכוש מרוחקות זו מזו. אולם לדעה השנייה הודו וכוש סמוכות אחת לשנייה, ולפי דברי הפסוק יש לעבור מהודו לכוש בדרך הארוכה ולהקיף את העולם.

שני הפרושים לעיל הם נסיונות להתחמק מהבעיה בפשט. הסבר שמתאים לפשט נוכל למצוא בדברי ספורנו אצלנו שמביא את הפסוק "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א טו ג). לפעמים הצמד "מ-עד" במקרא אינו מכיל שני פרטים מנוגדים אלא רשימה של דוגמאות מתוך הכלל, גם אם הרשימה קצרה וכוללת רק שני פרטים. דוגמה נוספת ובה 4 פרטים: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם" (בראשית ז כג).

פתיחה זו של משה מזכירה לי נאומים של פוליטיקאים שנזהרים מאד לא לדלג על אף אחד מנכבדי המנהיגות, אבל כאן רואים שמשה נזהר הרבה יותר בסוף הרשימה. אחרי שמזכיר את "כל איש ישראל" הוא נזהר להוסיף ולפרט את כל פחותי העם שאולי עדיין לא נכללו ברשימה באופן מפורש, לבל ייפגעו וירגישו שקופים.