ישעיהו נה ו עד נו ח

ננסה להבין את נבואת ישעיהו שהפכה לשגורה בכל פה בגלל בחירתה כהפטרה השכיחה ביותר בשנה – הפטרת תענית ציבור. העברית מובנת, אבל ההקשר בין הפסוקים לא ברור, והמסר ממש מבלבל. הנביא פותח בנושא התשובה, אבל מדוע הוא מציין שמחשבות ה׳ שונות ממחשבותינו? מדוע מרננים ההרים והגבעות? מדוע החלפת הנעצוץ בברוש נהיה עבור ה׳ ״שם״? האם זה קשור ל-״יד ושם״ שמובטח לסריס או לנכרי? 

נצטרך להגדיר מחדש מהו ״שם״.

כבר בקטע שקודם לנבואה זו – ״הוי כל צמא לכו למים״ מסמן לנו ה׳ שעלינו לעזוב את המבט הגשמי ולעבור למבט רוחני – במקום לאכול – ״שמעו ותחי נפשכם״. אז גם אצלנו מקשר ה׳ בין התשובה לבין שינוי התפיסה ממחשבת אדם למחשבת ה׳. במשל אנו עוברים מהגשם (שמסמל כמובן את הגשמיות) אל דבר ה׳. בהמשך לכך, ה׳ קורא לנו לשנות את המבט על הגשמיות ולראות שהמציאות עצמה מהללת את ה׳ – ההרים והגבעות מזמרים והעצים מוחאים כף – כלומר קיימת מציאות רוחניות מאחורי מסך המציאות הגשמית.

הפתיחה הזאת אינה רק הצהרה על נשגבותו של הבורא, אלא היא מכינה אותנו למהפך מחשבתי שהוא הבשורה של נבואה זו.

שמותיו של ה׳ הם האופנים שבהם משפיע ה׳ על העולם. המטרה בעולם היא הכרה בשם ה׳ מתוך זיהוי טביעת האצבע שלו במציאות. אם הנעצוץ מתחלף בברוש והסרפד בהדס, אנו מזהים את יד ה׳ שמנתבת את המציאות ממקריות לכזו בעלת ייעוד ומשמעות – צדק. זהו ״שם״ עבור ה׳, שמתקשר לקיום נצחי – ״לשם, לאות עולם לא יכרת״. כיצד מתכתב הקיום הנצחי עם משמעות ״שם״ אצל בני האדם?

בוני מגדל בבל רצו לעשות לעצמם שם. כלומר להשאיר זכרון לדורות, אולי מתוך מסקנה מדור המבול שנכחד מבלי להשאיר צאצאים. הם החליטו להשאיר אחריהם מגדל אבן. גם אם נניח שמגדל אבן יכול לשרוד לעד, האם זהו התחליף הראוי לצאצאים? האם מציאות גשמית, מצבת אבן, מהווה מבט נכון אל העתיד או שמא נבואה זו מנסה להעביר את המבט שלנו אל עבר המימד הרוחני של המציאות?

 "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". נבואה זו מחדשת לנו שלחזרה בתשובה של כל פרט יש משמעות עמוקה, הרבה מעבר למעשה הפרטי: התשובה מתקשרת לגאולה.

וכאן אנו מגיעים אל חששותיהם של הסריס והנכרי. הסריס מודאג מההמשכיות כמו דור המבול. כיצד ישאיר לעצמו שם? האם הוא נידון לכלייה? הנכרי מסתכל מבחוץ על עם ישראל שנהנה מברכת ה׳ אבל מרגיש שהוא נשאר מחוץ למסיבה פרטית. האם יש תוחלת לחייו? הרי אם ילדיו גם הם נוכרים, הוא מובדל מקו התוחלת בעלת המשמעות! האם ה׳ מדיר אותו מקרבה רוחנית?

ה׳ עונה שהוא ייתן גם לסריס ולנכרי ״בביתי ובחומותי יד ושם״ שכן השם שאדם משאיר לעצמו איננו בגשמיות אלא ברוחניות. עשיית צדק ומשפט, האמונה בה׳ ושמירת המצוות עושות לאדם שם לא בעולם הגשמי אלא בעולם הרוחני. שם זה נעלה מכל זכרון שאדם יכול להשאיר במציאות הגשמית שהרי הוא לבדו ״שם עולם … אשר לא יכרת״. שימו לב לביטוי ״לא יכרת״ שגם הופיע בהתייחסות לשם ה׳. כמו שה׳ הוא נצחי ושמו נצחי, כך האדם יכול לקנות לעצמו שם נצחי בעולם הרוחני. יש כאן התאמה הופכית: ה׳ רוחני, ושמו מתקדש מתוך הכרה בהשפעתו בעולם הגשמי – ואילו האדם גשמי, אך שמו נבנה מהשפעת מעשיו בעולם הרוחני.

הנביא כעת מרים את עינינו אל תקופת הגאולה. אמרנו קודם שהגאולה קשורה לתשובה של כל פרט. אבל לגאולה יש גם פן אוניברסלי. בזמן הגאולה האדם לא נמדד לפי שיוך פוליטי, לא לפי מעמד חברתי, ומחדש לנו הנביא – גם לא לפי שיוך לאומי. הגאולה מתקשרת לפן הרוחני. כל מי שנלווה אל ה' לשרתו, לאהבה את שם ה', ולקיים את מצוותיו – יובא אל הר הקודש וישמח בבית התפילה. שמירת השבת מובאת כביטוי לאמונה בה׳ והכרה בכך שברא את העולם. הפיכת בית ה' למקום שבו עבור כלל העמים – "עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי" מדגישה שהקריטריון לשייכות אינו ה-DNA הגשמי אלא הבחירה החופשית של הרוח. 

המעבר אל הרוחני והגאולה האוניברסלית מתלכדות אל פסוק הסיום המפואר: "נאם אד-ני ה' מקבץ נדחי ישראל, עוד אקבץ עליו לנקבציו". גדולתו של ה׳ שהתגלתה בכך שקיבץ נדחי ישראל – תוסיף ותתפאר בכך שה׳ יוסיף ויקבץ את כלל העמים תחת כנפי אמונתו, כולל הזכות המלאה בביתו. עם ישראל נבחר להיות סגולה לכל העמים במובן של דוגמה חיובית. אך ה׳ הוא בעל יכולת להכיל את הניגודים, לפרוץ את המגבלות האנושיות המצמצמות, ולתת מקום לכל מי שחשב שאין לו תקווה.

המסר עבורנו הוא שהגאולה העתידית איננה מה שחשבנו בתחילה. אנו נוטים לדמיין את הגאולה כאירוע לאומי מצומצם שבו עם ישראל זוכה סוף סוף להכרה בינלאומית ולעליונות פוליטית. אולם ישעיהו חושף בפנינו מחשבת ה׳ גבוהה בהרבה: הגאולה האמיתית אינה השגת הכרה בינלאומית לעם ישראל, אלא השגת הכרה בינלאומית לה' עצמו. כאשר הנוכרים והסריסים – אלו שנחשבו לנידחים ולבלתי שייכים – נכללים באופן מלא בתוך הגאולה, ושם ה' הופך לשלם במציאות. הפיכתו של המקדש ל"בית תפילה יקרא לכל העמים" וההבטחה לקבץ את כלל העמים, מבהירות כי תכלית הבריאה אינה בידוד מיוחס אלא פריצה של קדושה, מוסר וצדק לכל עבר. ישועת ה' היא תהליך אוניברסלי שבו המחיצות הביולוגיות והחברתיות קורסות בפני הדבקות הרוחנית, ורק כאשר העולם כולו מכיר בבוראו ומצטרף אל בריתו, מתממש חזון הנביא והנוכחות האלוקית מקבלת את מקומה הנצחי והשלם על במת ההיסטוריה.