כיצד ניתן להסביר את ההבדלים בין עשרת הדיברות שבפרשת יתרו לעשרת הדיברות שבפרשתנו? ננסה להתמקד ב-"זכור" ו-"שמור" על מנת למצוא תשובה.
חז"ל אומרים שלשבת שני פנים – זכור ושמור – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשינוי המילה בין הדיברות הראשונות והשניות. שמור מתייחס לפן של השבת המתבטא באיסורי שבת, ואילו זכור מתייחס לפן החיובי – שהשבת היא זכר למעשה בראשית. כנגדם מדליקים לכבוד שבת שני נרות.
לצערנו הסימטריה הזו מאפשרת לאנשים לבחור להם רק נר אחד ולטעון שאיסורי השבת נותנים אווירה שלילית והם רק רוצים את הצד החיובי של השבת.
"זכור ושמור" מופיעים בסיפור המפורסם על ר' שמעון בר יוחאי שלאחר שנים במערה (בבלי שבת לג:) כל מקום שהיה רואה אנשים עוסקים במלאכה היה עולה באש בגלל ביטול תורה. מה שעצר את גל ההצתות היה זקן שרץ בערב שבת בין השמשות עם שני הדסים – אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור. קולמוסים רבים נשתברו בנסיון להסביר כיצד הזקן עצר את ההתחממות הגלובלית. ניתן להסביר ברמת הפשט שאם אנשים לא יעבדו כל השבוע אז שבת לא תהיה ניכרת. כמו שהשבת ירדה לעולם, כך גם ששת ימי המעשה ירדו לעולם. ברובד העמוק יותר, הזקן הזכיר לר' שמעון שגם לתורה יש בת זוג – העבודה.
גם כאן הסימטריה הזו גורמת לאותם אנשים להסתפק בעבודה לבדה – ולאנשים אחרים להסתפק בתורה לבדה.
*
אבל הדיברות נאמרו רק פעם אחת. כיצד ייתכן לומר ששתי המילים נאמרו בדיבור אחד? בסופו של דבר איזו מילה נאמרה בהר סיני? כיצד שינה משה מילים מסוימות בצטטו את הדיברות בספר דברים?
כאן ניתן לפנות להסבר מיוחד של אבן עזרא (בפירושו בתחילת עשרת הדיברות בפרשת יתרו). הוא מסביר שעשרת הדיברות נתקבלו בנבואה, ונבואה איננה מילולית. כאשר מבטאים את הנבואה במילים זה יכול להשתנות בין אדם לאדם או בין פעם לפעם וכך הוא גם מסביר את השינוי בין "עד שוא" לבין "עד שקר" וכן "לא תחמוד" לעומת "לא תתאוה".
כך יוצא ששמור וזכור הם באמת בדיבור אחד. כלומר המסר היחיד שהתקבל בנבואה כלל בתוכו את שתי המילים. אך לפי הסבר זה, ובהמשך לדוגמאות שהביא אבן עזרא, חייבים לומר שהמילים "זכור" ו-"שמור" הן מילים נרדפות. זאת בניגוד להסבר המקובל ששתי המילים מבטאות שני עניינים מנוגדים ביחס לשבת. לא ניתן להעביר מסר יחיד שיכלול בתוכו שני עניינים מנוגדים, אפילו אם הם דרים בכפיפה אחת בתוך מהותה של השבת.
אכן אנו מוצאים שהמילים קרובות. בפסוק "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז יא), שנאמר על יעקב בהקשר לחלומות בנו יוסף, הכוונה היא שיעקב החליט לזכור את הדבר. דוגמה נוספת: "שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (לד יא ע"פ אור החיים).
האם ביטלנו את הרעיון שיש לשבת שני פנים? קיימות מצוות רבות בתורה אשר להן שני פנים. כנגד "אנכי ה'" יש "לא יהיה". בכיבוד אב ואם יש גם "איש אמו ואביו תיראו". בפסח יש איסור חמץ לצד חיוב אכילת מצה. במצוות שמיטה איסורי עבודת השדה לצד הדאגה לרווחת העני. חיוב עלייה לרגל לצד האיסור לבוא ריקם. גם בשבת קיום השבת הוא זכר למעשה בראשית ועדות לכך שה׳ ברא את העולם – ומצד שני חיוב חברתי לאפשר לעבדך ולשורך את יום המנוחה.
אז אם לשבת שני פנים, בשביל מה להרוס רעיון יפה? מאחר שהשתחררנו מהסימטריה של זכור ושמור, ניתן להראות שאין מדובר בשני צדדים סימטריים – אלא בנדבך מעל נדבך. לא ניתן לקיים את "אנכי ה'" אם אין מקיימים את "לא יהיה". אין משמעות לאכילת מצה כל עוד יש חמץ בסביבה. במשכן לא תיתכן השכנת השכינה ללא הגבלת הזרים ממנו.
עלינו להחליף את המשל של שני נרות למשל על נר והלהבה שלו – שלא יכולה להתקיים ללא הנר כבסיס. לגבי שבת, לא ניתן להצהיר על שביתת ה' ביום השביעי של בריאת העולם בלי לשבות ביום השביעי כפי שציווה – או להיפך. בנוסף, אין משמעות לשביתה ביום השביעי ללא עבודה בשאר ימי השבוע. וזה מחזיר אותנו לתורה ועבודה. יש לנו תובנה חדשה של הביטוי "דרך ארץ קדמה לתורה". לא ניתן להפריש פאה אם אין לך שדה, אין מעשר בהמה ללא עדר צאן ולא ניתן להיות ישר בעסקים אם אתה רק עוסק בתורה. התורה מתוכננת ומנוסחת עבור אדם שהוא חלק ממשפחה, חלק מחברה וחלק מעם.
בשבת יש שני היבטים שונים המתוארים גם בנימוק שבעשרת הדיברות. בשמות,
כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה ה' אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיֹּ֣ום הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ ה' אֶת־יֹ֥ום הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃
בדברים, לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֹֽ֑וךָ׃ וטעם נוסף, וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ וגו'.
גם מנוחת החמור חשובה בשבת למרות שאין לה עומק רוחני. הייתי מתייחס לשבת כאל מספר רעיונות נמוכים וגבוהים משולבים אבל לכל אחד יש משמעות ועמידה בפני עצמו.