את אשר קרה במכות למדנו בגן, וכולנו מכירים מדרשים רבים שמוסיפים הרבה פרטים שהם לפעמים מנוגדים למה שכתוב בפסוקים.

יש כאלה שמנסים למצוא הסבר מדעי למכות, אך לדעתי אין בכך צורך. נאמר במפורש בפסוקים שבמכות יש יציאה מטבע העולם ואין לחפש בהם את הטבע הרגיל. אך בכל זאת ראוי לקרוא בזהירות ולהבין מה היה חלק מכל מכה ומה מתווסף רק בשל קריאה לא מדויקת בפסוקים. אני חושב שבאופן כללי ניתן למצוא בכל מכה תופעה אחת פלאית, כאשר תופעות נוספות הן השלכות טבעיות הנובעות ממנה.

דם

"כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר" (ז יז-יח)

לפי הפשט מכת דם לא ארכה זמן אלא היתה מכה של "זבנג וגמרנו". ברגע אחד נהפכו כל המים במצרים לדם. המצרים לא יכלו פשוט להמתין להחלפת המים ביאור שכן כל הדגים שחיו ביאור מתו ומי היאור נעשו מזוהמים ובלתי ראויים לשתיה. אז יש כאן סתירה למדרש שאומר שכאשר מצרי לקח כוס מים – המים נהפכו לדם.

מהפסוק לעיל ניתן לקבל תובנה נוספת. מותם של הדגים הוא חלק מתכנון המכה. עליונותו של ה' מתבטאת כאן בכך שידע לתאר את ההשלכות ואת השתלשלות האירועים לאחר הפיכת המים לדם. זאת בשונה מהאדם בעל ראייה קצרת טווח היודע למשל לבנות סכר מבלי לצפות מראש את ההשלכות של המעשה על עולם החי.

בהמשך גם נאמר שהמצרים חפרו סביבות היאור ומצאו מים שאינם מזוהמים, כך שגם המדרש שהמצרים קנו מים מבני ישראל לא כל כך מסתדר. למען האמת לא נאמר בשום מקום במפורש שלבני ישראל היו מים זכים לשתיה. רק במכת ערוב נאמר לראשונה שתהיה הפליה בין ארץ גושן לארץ מצרים, ומשתמע מכאן שבשלושת המכות הראשונות, שעיקר השפעתן היתה חוסר נוחות, לא היתה הפליה כזאת.

צפרדע

בציווי למשה נאמר: "נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח א), כך שכנראה אין מדובר בצפרדע אחת. גם לאחר מכן נאמר "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם", וקשה להסביר שצפרדע אחת עלתה מכמה אגמים וכיסתה את כל ארץ מצרים. רש"י במקום מסביר שלפי הפשט שריצת הצפרדעים מכונה בלשון יחיד. במכת צפרדע קיבלו המוני הצפרדעים שביאור (שאולי גם התרבו באופן פלאי) דחף בלתי מובן לצאת ממקום משכנן ולהתקרב עד כמה שניתן לבני האדם.

כנים

הפלא שבמכה זו הוא שכל העפר ממש הפך לכנים, בדומה למים שהפכו לדם ולאפר הכבשן שהפך לשחין.

ערוב

זוהי המכה היחידה שממש לא ברור לנו מה קרה בה. ישנם מספר רמזים. לפי סידור המכות לקבוצות נראה שמקור הערוב מתוך האדמה. כמו כן מלשון הפסוקים משמע שמדובר בסוג ידוע ומסוים של חיה או רמש, ולא במגוון חיות. כמו כן השם "ערוב" אינו בר מנייה, בדומה לאורז, כסף, אפר או מים. עיקר הנזק של הערוב היה בעצם כך שהוא נכנס לבתים. מי שחיפש מקלט מחוץ לבית גילה שהערוב נמצא בכל אדמת ארץ מצרים אך לא באדמת ארץ גושן. הפגיעה של הערוב היתה בעיקר חוסר נוחות אם נשפוט לפי מכות צפרדע וכינים שהיו לפניה, אם כי ייתכן שמדובר בחרק עוקץ מאחר שמכה זו כנראה חמורה יותר ממכת כינים שקדמה לה. לפי כל הרמזים ייתכן שמדובר בנמלים עוקצות, טרמיטים או סוג עקרב שאינו קטלני. העקרב גם מופיע על ראשה של אלת הרפואה המצרית סֶרְקֶת. בסיום מכת ערוב נאמר בהדגשה שלא נשאר אפילו ערוב אחד, משמע שאילו נשארו כמה לא היה זה משמעותי. תיאור זה מתאים לחיה קטנה כמו נמלה ולא לחיה מסוכנת. לסיכום במכה זו כנראה תקף איזה שהוא מין חרק עוקצני אך לא קטלני המגיע מן האדמה שבדרך כלל אינו פולש אל תוך הבית.

דבר

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ט ז). ניתן להחליף את המילה 'עד' במילה 'אף', כפי שגם משמע מהפסוק הקודם – " וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד" (ט ו).

יש לציין שבחמש המכות הראשונות נאמר שפרעה הכביד לעצמו את הלב, ואילו בשאר המכות נאמר שמי שהכביד את לב פרעה היה ה'.

שחין

חלוקת התפקידים בין אהרן למשה היא שאהרן מכה את הארץ ואילו משה מכה את השמים. כך אהרן הוא המבצע באות התנין ובמכות דם, צפרדע וכנים ואילו משה הוא המבצע את המכות ברד, ארבה וחושך. ישנה הקפדה על חלוקה זו עד כדי כך שבמכת שחין משה ואהרן לוקחים אפר מהכבשן אולם רק משה זורק את האפר לשמים. הסיבה לחלוקת תפקידים זו מוסברת בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (ז א). אם כן חלוקת התפקידים היא הסיבה לכך שמשה לא היכה את היאור או את החול. ייתכן שחלוקת התפקידים נועדה לשמש כמשל עבור פרעה שיצליח להפנים את הרעיון של תפקידו של משה כנביא מול ה'.

ברד

האם בתוך כל כדור ברד היה כדור אש? לפי פשט הפסוקים יש הפרדה ברורה בין הברד לאש: "קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה" (ט כג). הקולות מוזכרים חמש פעמים בתיאור מהלך המכה. פשוט לפרש שמדובר בברקים ורעמים. רעם הברקים מרעיד את העננים ומעודד את ירידת הברד במה שנקרא בפי העם כיום "שבר ענן". כאשר הברק פוגע בקרקע הוא נקרא במקרא "אש", וכאשר הוא רק מאיר את השמים הוא נקרא ברק. כאשר נאמר "וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (ט כד) יש שוב הפרדה ברורה בין הברד לאש, ומאחר שהברד אינו בר מנייה יש להבין שהתלקחות האש היתה בינות לכדורי הברד. ניתן לראות בפסוקים המתארים את נזקי הברד שהאש לא היתה חלק משמעותי במכה שכן הברקים פוגעים רק פה ושם. נזקי הברד מתוארים בפירוט רב ואין זכר לנזק של אש: "וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר" (ט כה). עץ השדה נשבר אך לא נשרף. "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (ט לב): אין מאמץ להסביר מדוע לא עלו גידולים אלה באש אלא רק שגבעולי היבולים המאחרים לגדול עדיין צעירים וגמישים ולכן לא נשברו מן הברד (רש"י: עדיין היו רכות).

ארבה

רוח קדים הביאה את הארבה, ורוח ים החזירה אותו עד שהגיע לים סוף. קדם נמצא במזרח והים במערב ומכאן שמדובר ברוח מזרחית וברוח מערבית בהתאמה. מעניין שלמרות שבמצרים הים התיכון נמצא בצפון, עדיין הכוון "ים" משמר את משמעותו משאר המזרח התיכון ומציין את כוון מערב. מכאן גם ניתן להבין שים סוף נמצא ממזרח למצרים וכי הוא נחשב לים גדול ומשמעותי כך שהוא נמצא מצד מזרח של כל ארץ מצרים.

חושך

לפי הפשט מכה זו ארכה שלושה ימים. מדוע לא הדליקו המצרים נרות ומדורות כפי שעושים בלילה? מה פירוש הביטוי "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (י כא)? מדוע "וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (י כג) הרי גם באפילה מוחלטת יכולים המצרים לגשש את דרכם כמו עיוורים?

ספורנו (י כא) – "…חושך הלילה הוא אויר מוכן לקבל האור, והוא חשוך בהיעדר האור בלבד. אמנם זה החושך (כאן, במכת החושך) יהיה אויר בלתי מוכן לקבל האור לְרוב (=בגלל רוב) עביו…"

אם נתרגם זאת לשפה מדעית, הרי שהאויר במצרים הפך להיות אויר כזה שגלי האור לא יכלו לעבור דרכו. גם אבן עזרא (בפרושו הארוך, פסוק כב) וגם רמב"ן (לפסוק כג, בסוף דבריו) אומרים דברים דומים.

אם כבר הפנמנו שחל שינוי באויר, מהמלים "וימש חושך" ניתן להבין ששינוי זה גם היה מוחשי: אדם יכול היה ממש לחוש את הצמיגות של האויר, דבר שמנע אפילו מאדם עיוור לקום ממקומו ולגשש את דרכו באפילה.

אם כן קיבלנו שדם הפך למים, עפר הפך לכנים, אש הפכה לשחין ואויר הפך לאטום: ה' הפגין בפני המצרים יכולת שליטה על כל היסודות של העולם העתיק.

בכורות

ראשית לבאור המילה "פסח". הפשט של מילה זו היא לדלג. כך גם משתמע מהפסוק במלכים: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכים א יח כא). שני הסעיפים הם שני דרכים לאחר התפצלות בדרך. העם נמשל לאדם שאינו בטוח בדרכו ועל כן הוא מנסה לדלג עם רגל אחת על כל דרך תוך שהדרכים מתפצלות בהדרגה אחת מהשנייה. בשלב מסוים יהיה חייב להכריע.

גם במילה "פיסח" מדובר באדם שבשל בעיה ברגליו הוא מדלג ומקפץ על קביים. דרך אחרת ולדעתי יותר הגיונית לפרש ביטוי זה היא שמדובר בלשון סגי-נהור: האדם שאינו יכול ללכת כביכול מקפץ ומדלג בקלות לעומת אדם בעל רגלים בריאות.

האם ה' היכה את הבכורות או שמא "המשחית"? נראה את הפסוקים הרלוונטיים:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא ד)

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם … וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יב יב-יג)

"וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (יב כג)

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (יב כט)

הפסוק היחיד בו נראה שהיה איזהו מלאך שביצע את העבודה הוא יב כג, אך אף פסוק זה פותח באמירה הברורה שה' הוא אשר עבר לנגף את מצרים. ישנו הסבר מתחכם שכוונת הפסוק שגם אנשים מבני ישראל שהגיע זמנם למות – לא מתו בלילה זה. הסבר זה אינו פשט.

המשחית מוזכר בפסוק נוסף לעיל. מפסוק יב יג משתמע שכאשר ה' פוסח על בית, אז לא יהיה בבית נגף שמשחית.

למי שמתעקש שמשתמע שיש כאן מלאך כלשהוא שנקרא "משחית", ניתן לשלב כאן את הסברי שמלאך הוא כמו זרוע של ה' והמלאך הוא ה', ולכן גם אין בעיה לומר בפסוק אחד שהמשחית הוא הפוגע ובפסוק אחר לומר שה' הוא הפוגע.