יש אנשים שקשה להם לקבל שאדם ייצא לשחוט את בנו אפילו אם ה' מצווה זאת. זוהי פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, הם אומרים, ועל כן היא איננה מוסרית. אנשים אלה המציאו תאוריות משונות המוציאות את הסיפור מן הפשט ואונסים את המילים לומר שכביכול ה' שיבח את אברהם על אי-שחיטת בנו. דעתי כבר ברורה מאופן הצגת גישה זו. מי שלא נוח לו עם פשטות הכתובים לא יכול להפוך אותם כרצונו.
על מנת לענות לטענה זו יש צורך קודם כל להבין שנבואה איננה כמו חלום אלא ידע מוחשי ואמיתי. הנביא המקבל את הנבואה יודע בוודאות גמורה שמדובר בדבר ה'. הרי אם לא כן, היה יכול הנביא לבטל את הנבואה בטענה שמדובר בקול פנימי בתוכו, או בשיגעון.
במקרה של העקידה, אם נותן הפקודה היה למשל מפקד בצבא אז היה שיקול לסרב מאחר שהמפקד כפוף בעצמו לצו אלוקי ולמוסר. לאחר שקיבל אברהם את הציווי מאת ה׳ נותר לו להחליט מה קודם אצלו: דבר ה׳ או המוסר וההיגיון הפרטי שלו. החלטה לא פשוטה, וזהו הנסיון בו עמד אברהם. אם אברהם היה הולך לפי ההגיון שלו זו היתה גאווה. בכך נכשל למשל יונה הביא. אם אברהם היה דואג לעתידו ולשמו הטוב הוא היה נכשל כמו בלעם שרצה לשמור על מעמדו כשולט ברצון הבורא. אם אברהם היה שם את המוסר מעל דבר ה׳ הוא היה נכשל בחוסר תמימות כמו מבקרי המקרא. אברהם החליט שלא ייתכן להציב "טוב" או "מוסר" וכמובן לא את תועלתו האישית מעל צו ישיר מאת ה'.
סברא אחרת המגיעה ממבקרי המקרא היא שאברהם העמיד פנים, כביכול ניסה את ה' לראות מתי יאמר לו לחדול. לדעתי יש פסוק הסותר גישה זו ואינו משתמע לשתי פנים: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ" (כא י). שימו לב למיעוט התאורים והתמציתיות של תאור הסיפור עד כה: תוך עשרה פסוקים הגענו לשיא הסיפור. פסוק זה חורג מדרך זו ומוסיף לנו פרט "מיותר" שאינו מתאר פעולה אלא כוונה. כוונתו של אברהם בנטילת המאכלת היתה להשתמש בה "לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ". כל מילה נוספת מיותרת.