"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (לב לט). מפרשים רבים (כלי יקר, אור החיים, ספורנו, אבן עזרא ואחרים) מציינים שכאן מצאו חז"ל רמז לעולם הבא או לתחיית המתים.

אבן עזרא בפירושו כאן מרחיב בנושא ומביא רמזים נוספים. האם באמת נושאים אלו רמוזים בתורה?

הפשט של הכתוב שלנו עוסק בייחודיותו של ה' – "אֵין אֱלֹקִים עִמָּדִי". גם שאר הפסוק עוסק באותו נושא – אין שתי רשויות אלא ה' הוא גם הממית וגם המחיה; גם הגורם מחלה וגם המרפא ממנה (אור החיים, כלי יקר ועוד). כדי להבין את ההקדמה של מות לחיים צריך להבין את שירת האזינו. אני ממעט בציטוט פסוקים וממליץ לקרוא את ההמשך עם חומש פתוח.

*

השירה עוסקת בכך שה' עושה משפט צדק וזה מופיע בארבעה דרכים ממש בפתיחה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (לב ד). תחילה מתרכזת השירה בטוב שה' מרעיף עלינו (פסוקים ו-יד). המוטיב החוזר הוא ש-ה' הוא אבינו ואנו בניו. ואז מגיע המפנה החד – "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (פסוק טו). כתוצאה מכך – עונש מתוך הסתר פנים. העונש מפורט בפסוקים יט-כו ומעניין שמוטיב הבנים ממשיך להופיע בפסוקים יט-כ: "וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו … בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם".

החל מנקודה זו ועד לסיומה, השירה עושה מפנה נוסף שחלק מהמפרשים לא שמו לב אליו. החל מפסוק כז אין יותר אזכור של אב או בנים והשירה עוברת למשפט אחר: עונש לגוים ששמחו להיות המוציאים לפועל של הכעס של ה' – וזוהי נחמה פורתא עבורנו (ע"פ רמב"ן על פסוק כח וכן ספורנו). בפסוק כז נאמר ש-ה' מפסיק את העונש כדי שהאויב לא יחשוב שהאלוהים שלו הוא העוזר לו. אם האויב היה חכם הוא היה מבין שעכשיו הוא יקבל את עונשו: "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (פסוק כט). ובדומה: "וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים" (פסוק לא). כלומר במסגרת זאת ש-ה' עושה משפט – עכשיו יגיע תורם להישפט. בהמשך נאמר שמה שהאויב חשב שהוא יין, הוא למעשה רעל … "כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם" (לה). ה' מפנה את התמקדות המשפט מעם ישראל אל אויביו – "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (פסוק לו) והאויב קורא לאלוהיו, לשוא: "וְאָמַר (ה' אומר לגוים) אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה" (פסוקים לז-לח).

אז מגיע הפסוק שמעניין אותנו, ואנו ממשיכים לצטט את דבר ה' לגוים: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (לב לט). פסוק זה מסכם את אשר הופיע עד כאן בשירה. אין עוד אל מבלעדי ה' שגרם למפלת עם ישראל – אלא שכמו ש-ה' המית את עם ישראל הוא כעת יחיה אותו – כמו שמחץ את העם כך ירפא אותו. שלוש המילים האחרונות הן המסקנה המתקבלת והן פונות אל האויב וכך גם הפסוקים הבאים. ה' נשבע שינקום באויב עד שלבסוף האויב יכיר בצדקת הדין שנעשה עימו.

לאחר שאנו מבינים את ההקשר של הפסוק, מובן מדוע המות מופיע לפני החיים.

*

נראה את הפסוקים הנוספים שאבן עזרא מביא:

"ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל" (שמואל א ב ו). כאן הכוונה בפשט שה' גוזר למות או לחיים וכן יכול לייאש אדם או לרוממו. שאול הוא כינוי לבטן האדמה או לקבר ומתייחס בהשאלה ליאוש.

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (בראשית ט ה). הרמז מתקבל רק אם מניחים שכאן יש איסור להתאבד – ואז ניתן לבוא בדרישות רק מהנשמה. אך לפי הפשט, מייד לאחר התרת הריגת בעלי חיים לצורך אכילתם, פסוק זה עוסק ברצח אדם – אם ע"י אדם ואם ע"י חיה.

"וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם … וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" (ו כא-כה). אחרי שמבטיחים חיים טובים תוספת הצדקה רומזת לעולם הבא? לפי הפשט אנו מסיימים את התאור ההסטורי לבן החכם בכך שבזכות קיום המצוות ה' בירך אותנו עד היום הזה. לאחר מכן אנו מוסיפים שנמשיך ביחד איתו לקיים את המצוות גם בעתיד ולהיות זכאים לפני ה'.

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ … וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" (ל יט-כ). הרמז הוא: כי הוא חייך – בעולם הבא; ואורך ימיך – בעולם הזה. הפשט כאן חשוב בגלל שהוא תקף למקרים רבים. הפסוק הסוגר את פרשיית "והיה אם שמוע" – "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" (יא כא) – אינו מתייחס לאורך חיי האדם הפרטי אלא מתייחס למשך הזמן עד לגלות, אורך ימי שיבתנו על האדמה המובטחת. הפסוק האחרון מאוד אופטימי ומייחל שנישאר בארצנו – "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" כלומר לעד. אמור מעתה: כי הוא חייך – לאדם הפרטי; ואורך ימיך לשבת על האדמה – לעם כולו, לדורותיו.

"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (כב ז). לאחר הבטחת אריכות ימים, הטוב היחיד שעוד נשאר לאחל הוא לעולם הבא. אלא אם כן הכוונה שלא רק חייך יהיו ארוכים אלא גם יהיו טובים.

*

כאן קוטע אותי הבן החכם ושואל: למה אתה מתעקש לפסול את כל הפסוקים, הרי פשט ורמז הם שני רבדים שונים בתורה. תמשיך אתה ללמוד פשט והרוצה לעסוק ברמז ימצא רמזים נאים לרבדים עמוקים יותר ולעולמות עליונים.

כאן יקבל הבן החכם טפיחה על השכם (או סוכריה, תלוי בגילו). אכן רציתי לנצל את ההזדמנות על מנת לחדד את ההבדל בין הפשט לרמז, והיה לי חשוב להראות שכל הרמזים אכן נשארים ברובד הרמז, ומכאן להגיע לשאלה מתבקשת: למה העולם הבא אינו כתוב במפורש? למה יש רק רמזים לתחיית המתים? מדוע חלקים כל כך חשובים מתפילותינו ומעיקרי אמונתנו נעדרים מהתורה ונותרו לנו רק קומץ של רמזים להם?

לשאלה זו התייחס אבן עזרא בהמשך דבריו. תחילה הוא מביא את הסברו של רבינו האי שאין צורך לכתוב בתורה דברים שהם ידועים במסורת. לפי טיעון זה ניתן להעביר נושאים רבים נוספים במסורת ולקצר קצת את התורה. נחדד את שאלתנו: גם אם העולם הבא ידוע במסורת, אין צורך להתעלם מכך לחלוטין לכל אורך התורה באופן כל כך עקבי.

אבן עזרא גם מוסיף תשובה משלו. הוא מסביר שרעיון העולם הבא הוא מאוד עמוק ורק "אחד מני אלף" יבין אותו, ואילו התורה ניתנה לכולם. גם תשובה זו אינה משכנעת אותי. רעיון החיים לאחר המות נמצא בדתות רבות ולא שמענו על בעיית הבנה. דוקה אנשים די טפשים הפנימו אותו לחלוטין על אף הסתירה שבהבטחת בתולות בגן עדן לנשמה בלא גוף. כמו כן אני לא רואה שהתורה נזהרה לא לכלול נושאים עמוקים שרק אחד מאלף יבינו כגון עניינים שונים בסיפור הבריאה, י"ג מידותיו של ה' או פסוקים מוזרים כמו "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד י). גם ספר העיקרים והמהר"ל ענו תשובה דומה לזו של אבן עזרא.

הרמב"ם מסביר שהגמול לעולם הבא לא הוזכר כדי שלא יקיימו מצוות על מנת לקבל פרס. קשה לקבל הסבר זה מאחר שהתורה לא רק מזכירה גמול בעולם הזה, אלא מפרטת מאוד ומרחיבה בנושא ומתְנה באופן ברור את השכר בעולם הזה בקיום המצוות. לתורה אין בעיה שנקיים אותה על מנת לזכות בחיים טובים וארוכים. לפי זה אין מניעה להוסיף הערה על שכר לעולם הבא שהוא דוקה פחות מוחשי ולכן עשוי להשפיע פחות.

הכוזרי מסביר שהתורה מבטיחה שכר בעולם הזה לעומת דתות אחרות אשר על מנת לא להיתפס בשקר הבטיחו שכר רק לעולם הבא. הבטחת שכר בעולם הזה ניתנת לבדיקה ומשפרת את האמון של התורה. הסבר זה יפה, אך מה מונע מן התורה להבטיח שכר גם לעולם הבא? כמו כן הסברו של הכוזרי מתעלם מהגלות הארוכה ומהסבל של עם ישראל החל מחורבן בית ראשון לאורך 2500 שנים ללא שלטון עצמאי. התורה לא עומדת במבחן שהוא מציג ואולי היה עדיף לו נמנעה גם מלהבטיח שכר בעולם הזה.

רמב"ן ורס"ג מסבירים שאין צורך להתייחס להשארות הנפש שכן זהו דבר ברור שיגיע גמול טוב לעושי רצונו, ודוקא ההטבה לעולם הזה היא חידוש ולכן נכתב. גם את ההסבר הזה אני נאלץ לא לקבל. לא ראיתי שהתורה נמנעת לכתוב דברים ברורים כגון איסור רצח ואחרים. כמו כן בנושאים אמוניים מסרי התורה פונים גם אל חלשי האמונה וההגיון. העובדה שאנו תמהים מדוע הגמול לעולם הבא אינו מוזכר בתורה עד כדי כך שיש השוללים אותו לחלוטין מוכיחה שהוא אינו מובן מאליו.

*

נוכל להקהות את השאלה אם ניזכר שהתורה, לא רק שהיא איננה ספר מדע או ספר היסטוריה – אלא היא גם איננה ספר תיאולוגי. אין בה הסברים על מהות הבורא, מלאכים או עולמות עליונים של נשמות. אין בה כל הסברים על ספירות עליונות, גלגול נשמות וכדומה. מטרת התורה להיות ספר חינוך להתנהגות האדם בעולם הזה. עדיין ניתן להתעקש שקיומו של העולם הבא עשוי להשפיע על התנהגותנו בעולם הזה.

על מנת לנסות לתת תשובה מספקת ננסה להבין מדוע נברא העולם (על פי הרב עמיעד גלזר, שבתון בחקתי תשע"ו). הרמח"ל מסביר שמטרת בריאת העולם הינה להיטיב לנבראים. הקב"ה הינו טוב ועל כן ברא ברואים על מנת להיטיב להם. בהמשך מסביר הרמח"ל שהטבה אמיתית היא כאשר מקבלים טובה אשר עמלו עליה ולא כאשר מקבלים טובה ללא זכות. מכאן למבנה העולם על פיו הנשמה מתלבשת בגוף בעולם הזה לצבור זכויות – וכך זכאית היא לטוב בעולם הנשמות.

אך מצד שני, "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג ז) וכן הברכה שמברכים תחת החופה – "שהכל ברא לכבודו" – מכאן רואים שמטרת העולם היא כבוד הבורא. יש מגמה בעולם הזה להגיע להכרה בבורא ולהגיע למצב שכל העולם מכיר בבוראו. אז עבור מי נברא העולם – עבור הבורא או עבור הנבראים?

התשובה היא שלא ייתכן לומר שהעולם נברא לצורך כבוד הבורא שהרי הוא אינו צריך זאת. אלא שהמטרה הכללית היא הטבת הברואים. לצורך כך נוצר העולם הזה ובתוכו יש מטרה משנית של גילוי כבוד ה' – דבר שחסר בעולם שכן הבורא "נעלם" בו. באמצעות העמל להשגת מטרה משנית זו ישיגו את השכר.

משל למפעל לייצור תבלינים. בעל המפעל לא הקים את המפעל בשל מחסור שהיה לו בתבלינים אלא כדי להתפרנס – אך בכל זאת ניתן לומר שמטרת המפעל הינה ייצור תבלינים. במפעל יש ציוד, חומרי גלם, עובדים והוראות פעולה שנועדו לייצור תבלינים שכן רק בשילוב של כל אלה ניתן לענות על המטרה הכללית של רווח כלכלי. כך גם העולם הזה נברא עם מטרה ואמצעים להשיג את כבוד הבורא, אך המגמה בעצם בריאתו היא הטבה לברואים.

תמונת העולם היא מסגרת בתוך מסגרת. במסגרת החיצונית עולם שמגמתו הטבת הברואים. במסגרת הפנימית העולם הזה שבו המטרה היא גילוי כבוד ה'. התורה היא ספר כללים המנחה את האדם בהיותו בעל גוף בעולם הזה כיצד להגיע למטרה של גילוי כבוד ה' בעולם. התורה היא חלק מן העולם הזה ולכן אין בה התייחסות לתמונה הכללית של הטבת הברואים לאחר עוזבם את הגוף.

ניתן להביא משל נוסף למשחק מחשב. בהוראות המשחק תופיע מטרת המשחק, נגיד לצבור נשק ושכבות מגן שיאפשרו לך להגיע לחדר האוצר – אך לא יהיה אזכור בשום מקום לכך שמטרת המשחק הינה ליהנות מזמנך הפנוי. זוהי "מטרת על" שאיננה שייכת להקשר הפנימי של כללי המשחק. כך התורה מפרטת את הגמול בעולם הזה ואינה מתייחסת ל-"מטרת העל".

אבל אם מטרת העולם הזה גילוי כבוד ה' מדוע מזכירה התורה שכר גשמי? התשובה היא שמתן שכר בעולם הזה הינו חלק מגילוי כבוד ה' שלמשל לצדיק כמו אברהם אבינו יש נכסים וכבוד. כמו כן הדגש בשכר המצוות, בעיקר בספר דברים, הינו הטבה לכלל עם ישראל היושב בארצו. במקומות רבים בתורה רואים במפורש שהטבה לכלל ישראל כאשר הם עושים את רצון ה' הינה חלק מגילוי כבוד ה' בעולם, וכאשר העם חלילה נענש בגלות זהו חילול כבוד ה' ורואים בפרשתנו שמחשש של "מה יאמרו הגוים" ה' נמנע מלהשמידנו: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת" (לב כו-כז).

תורתנו הינה תורת חיים והיא נותנת את הכללים ומלמדת את ההתנהגות הנדרשת מן האדם תוך התמקדות בחייו בעולם הזה. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יט ה), וכפי שנאמר בפרשתנו: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם … כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" (לב מו-מז).