המחקר להבנת פעילותו של גוף האדם התבצע לאורך הדורות מתוך ניתוח של גופות. יש דברים שהיה יותר קל להבין כמו תהליך מערכת העיכול או תפקידם של הכליות. דברים אחרים נשארו בגדר חידה כמו תפקידו של הכבד בניקוי הדם מרעלים.

גם פעולתו של הלב היתה בגדר תעלומה. אריסטו חשב שהלב מייצר את הדם, ואילו ארסיסטרטוס, מלומד יווני שעסק באנטומיה, הבין שהלב הוא משאבה אבל חשב שהעורקים מלאים באוויר.

לא אמור להפתיע אותנו שתפקיד המח לא היה ברור. הרופאים מצאו חומר אפור בתוך כל העצמות בגוף ולכן עד היום יש את אותו השם הן למח העצמות שתפקידו לייצר כדוריות דם אדומות – והן למח שבגולגולת שתפקידו כמובן שונה לגמרי. אריסטו סבר שתפקיד המח להיות מערכת קרור של הדם. עד לא מזמן חשבו הרופאים שהחומר בתוך הגולגולת הוא בעיקר רקמת שומן… מיותר לציין שלא ידעו שהמח מנהל את הגוף.

עד היום יש הטוענים שהרגשות שלנו מקורן בלב. למעשה, כאשר אנו מרגישים רגשות עזים הדבר משפיע בין השאר על פעילות הלב וכך קל להחליף בין סיבה לתוצאה. מי שמבין את מקור המבוכה יכול להגיע למסקנה שפעם התייחסו אל הלב כאל המקום בו מתבצע תהליך החשיבה – ואילו היום אנו יודעים שהלב אינו אלא משאבה העשויה מרקמת שריר בלבד, ורק בלשון הדיבור וכן בשירה אנו עדיין מייחסים ללב חלק מהמחשבה – את הרגשות.

אני רוצה לטעון אחרת. לדעתי בזמן המקרא אנשים כלל לא העלו בדעתם שיש מקום מסויים שבו מתנהל תהליך החשיבה. החשיבה נחשבה לדבר רוחני הכלול בגוף כמו הנשמה, ואין לה מציאות כל עוד לא ביטא האדם אותה בפיו. על כן לא יוחסה המחשבה לאיבר מסוים. רק בהשאלה – המחשבה יוחסה לאיברים שונים בתוך הגוף – הלב, הכליות, אפילו הבטן. הלב הוא האיבר העיקרי שקיבל את תפקיד מרכז המחשבה שכן פרוש המילה "לב" הוא פנים האדם או מרכזו – בלי קשר לתפקיד שאיבת הדם. מספר פסוקים להדגמת הרעיון:

בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ (משלי יד לג) – רואים לפי ההקבלה שהלב הוא קרבו או תוכו של האדם.

אֲנִי ה׳ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת (ירמיה יז י)

וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים (משלי כג טז)

ה׳ … חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן (משלי כ כז)

קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם (שמות טו ח)

וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם (דברים ד יא)

הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ (ישעיה ו י) – השמנת הלב פוגעת בהבנה רק באופן מטאפורי כמו ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״ (דברים לב טו) – שהרי ברור שאם הלב ישמין הדבר לא אמור לפגוע ביכולת החשיבה (אולי אף להועיל?)

הביטויים השגורים בפינו המייחסים מחשבה ללב אינם מוגבלים לרגשות. כך לדוגמה הביטוי ״פיו וליבו שוים״, או ״אחד בפה ואחד בלב״. במקרא הלב החושב הוא גם המרגיש, וכשמדברים על הלב אין הכוונה ל״מרכז המחשבה״ אלא לפנימיות האדם. הלב הוא פשוט ״מרכז האדם, מהות האדם, הפינה הפרטית שהיא מהותו״.