כולם יודעים שצרעת מגיעה על עוון לשון הרע. חז"ל הרחיבו את הסיבות לצרעת לרשימה, כולם עוונות בין אדם לחברו:

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרוּת העין (ערכין טז.).

עץ הארז והאזוב המשמשים בטהרת הצרעת מייצגים שני קצוות בצומח, כפי שחז"ל מסבירים (במדבר רבה יט ג): "על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, כיון שהשפיל עצמו כאזוב, נתרפא על ידי אזוב".

אך מי שיעיין במקרים של צרעת בנ"ך ימצא את עצמו במבוכה. צרעת נעמן (מלכים ב פרק ה) עברה לגיחזי מבלי שעבר על אף אחד מהדברים ברשימה לעיל. תזכורת: אלישע ריפא את נעמן מצרעתו וסירב לקבל מתנות בתמורה למרות תחנוניו של נעמן. לאחר שנעמן יצא לדרכו השיג אותו גיחזי המשרת, המציא סיפורים ולקח לעצמו כסף וחליפות בגדים. רדיפת בצע, חריגה מסמכות ואף שקר אינם מופיעים ברשימה לעיל. מקרה נוסף הוא הקטרת הקטורת על ידי המלך עוזיהו (דברי הימים ב כו טז-יט). גם כאן יש חריגה מסמכות שכן הקטרת קטורת מותרת רק לכהנים במקדש, אך לשון הרע ודאי שאין כאן.

בתורה לא כתוב במפורש על מה מגיעה הצרעת, אך מצד שני גם לא כתוב מדוע אדם לוקה בזיבה ואף לא מדוע האשה נידה. ננסה ללמוד מהמקרה של צרעת מרים שהוא המקרה המפורט ביותר בתורה (במדבר יב א-י):

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'. וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה. וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת.

השאלה שמפריעה ביותר לכל המפרשים (רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, אונקלוס, מדרשים שונים ועוד רבים) היא: מה בדיוק אמרה מרים על משה? רבו ההשערות, ואותי זה תמיד הצחיק. הרי כל השערה שתועלה היא לשון הרע (בהגדרה!) ואמורה לזכות את מי שהעלה אותה בצרעת… במילים אחרות כל המתעניין בנושא מפעיל את הסקרנות הרכילותית הטבועה בנו בניגוד גמור לאיסור המפורש "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט טז) ובניגוד לרוח הכתוב המנסה בעדינות מרשימה לגלות טפח אך להסתיר טפחיים.

אבל לדעתי התשובה פשוטה למדי. דברי מרים מופיעים שחור על גבי קלף בפסוק ב' ואלו המלים שהכעיסו את ה׳:

וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'

כתוב בפסוק שבתוך דבריה אמרה מרים שמשה איננו מיוחד כל כך שהרי גם אליהם דיבר ה'. דברי התוכחה של ה' גם הם מתמקדים במשפט זה שנאמר על ידי מרים. ה' פותח בבקשה מדהימה – "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי", ומסביר להם בסבלנות שהנבואה של משה היא ברמה מיוחדת והיא אינה דומה לנבואה שהם מכירים: אפילו אם ה' בעצמו היה נביא – הרי שנבואתו היתה פחותה מנבואתו של משה:

אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה…

כן זה קצת מוזר שה' משתמש בעצמו כמטפורה לאדם ברמה גבוהה אבל זה מה שכתוב…

אז ייתכן שבנוסף אמרה מרים דבר לשון הרע שקשור באשה הכושית (והכתוב כמובן אינו מפרסם את הדברים), אבל את הצרעת היא קיבלה לא בשל לשון הרע אלא בגלל דברי הגאווה המוזכרים במפורש. אמנם ראינו הרבה אנשים שאמרו על משה רבינו דברים קשים ולא ראינו שנענשו בצרעת, אך ייתכן שעונש הצרעת מגיע על אמירה בחדרי חדרים. מרים לא הציגה את דבריה לפני משה ושאר העם אלא שוחחה עם אהרן באוהלה.

מקרה צרעת נוסף שמופיע בתורה הוא ידו של משה שהצטרעה – אחד מהאותות שניתנו למשה במעמד הסנה. חז"ל מציינים שהיה זה בשל עוון – אך הם מתרכזים באמירתו של משה שהעם לא יאמין לו שאכן מופיעה בדיוק לפני נתינת האותות. אבל אם נתמקד בהופעה מפורשת של כעס של ה' (כפי שמופיע במקרה של מרים בפסוק ט) ניתן להתרשם שהכעס של ה' (שמות ד יד) הוא על סרבנותו של משה. משה המעיט בערך עצמו ואמר: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג יא) . במקרה זה אנו רואים את ההיפך מגאווה אצל משה. משה אינו מכיר בגדולתו שלו והוא מתכחש לתפקיד אשר הועיד לו ה'.

האם ניתן למצוא מכנה משותף בין גאוותה של מרים לבין צניעות שאינה במקומה של משה? בשני המקרים האדם אינו מכיר במקומו – לפנינו התכחשות האדם לתפקידו ולמעמדו. גם בצרעת הבית מסבירים חז"ל שהדבר קשור לצרות עין שהאדם אינו מוכן לתת לאחרים להשתמש בכלים שלו. חלק מתפקידם של כלים הוא לאפשר גם למי שאין לו – להשתמש בהם, ואם האדם אינו עושה כן הרי שהוא מתכחש לתפקידם של כליו. גם בצרעת הבגד ניתן להסביר שבגד יקבל נגע צרעת אם הבגד משמש בניגוד לתפקידו, למשל אדם שלובש בגד רבנות מבלי שהגיע לרמה רוחנית מתאימה לכך, או בגד לא צנוע שאינו מבצע את תפקידו הבסיסי לכסות את ערוות האדם.

ניתן גם להרחיב את צרעת הבית למקרה בו הבית אינו מקיים את תפקידו. תפקיד הבית להוות חיץ בין המשפחה לבין החברה תוך הגנה על היושבים בו מפני פגיעתם של זרים. כאשר מקור הפגיעה בתוך המשפחה בחסות הפרטיות של הבית – לא רק שהבית אינו מקיים את תפקידו, אלא שהבית אף מספק לפושע את התנאים לבצע את זממו.

אם נחזור למקרים של צרעת בנ"ך נראה שגם הם מתאימים לרעיון זה. גיחזי נענש בצרעת כאשר חרג מסמכותו ומעל בתפקידו, וגם המלך עוזיהו החליט לקחת לעצמו תפקיד שאינו שלו.

במקום לראות את הארז בצד הקלקול ואת האזוב בצד התיקון, ניתן להציע מבט סימטרי. חידושי הרי"מ היה אומר: הארז מרמז על הגאווה, ואילו האזוב על הענווה, אבל שניהם צריכים כפרה … לפעמים גם הענווה היא פסולה וזקוקה לכפרה, כאשר אדם נתקף בענווה וכשמבקשים ממנו טובה הוא לפתע נעשה שפל רוח ואומר: מי אני ומה אני, דל ערכי ואיני מכובד, אין לי השפעה ואין הבריות נשמעות לי ועל כן לצערו אין בידו לעזור. האדמו"ר מסלונים נותן לנו מבט דומה אך מהכוון ההפוך: הן האזוב והן הארז משתתפים בתיקון של המצורע, שאל לו לאדם להיות רק שפל ומתבטל אלא עליו להיות גם גאה ותקיף, כי לעבוד את ה' צריך את שתי המידות הללו גם יחד.

ננסה אם כן להגדיר את הצרעת. חז"ל מורים לנו: "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ" (משנה אבות ד כ). לכל אדם וכלי יש תפקיד. הצרעת פוגעת בצדו החיצוני של דבר כאשר זה מועל בתפקידו. כאשר דבר מתיימר להיות מה שהוא אינו, אז נגע הצרעת מכריז בקול גדול: "אל תאמינו למראה עיניכם"!

האדם המצורע נדרש לצאת מן המחנה, לקחת פסק זמן ממעשיו שאינם מכוונים נכון – ולתקן את עצמו. עליו להתחבר מחדש לתפקידו ולעצמיותו. רק כאשר יחזור האדם למסלול הנכון המוביל אותו למלא את ייעודו בעולם – אז יירפא מנגע הצרעת ויוכל לשוב אל חיק החברה ולמלא בה את תפקידו.