וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם (ג כב)
הפסוק הזה בעייתי מהמון בחינות:
אם האדם יאכל מעץ החיים ה' לא יוכל להמית אותו? ה' ברא את האדם וביכולתו לקחת ממנו את הדעת, את החיים – וגם למנוע ממנו מלהגיע לעץ החיים בכל דרך. מדוע ה' מייחס לאדם כל כך הרבה כח? מדוע הפתרון היחיד הוא לגרש את האדם מגן עדן, הרי אפשר להוציא את עץ החיים מגן עדן או לגדר סביבו.
בפרשות בראשית ונח אנו לומדים כיצד ה' שינה את העולם מספר פעמים עד שהגיע למצבו המוכר לנו היום. האכילה מעץ הדעת חייבה את השינוי הראשון. הרוע בעולם שלאחר מכן הכריח את המבול וסיפור מגדל בבל מתאר את השינוי השלישי והאחרון.
מדוע הוצרכו השינויים האלה?
העולם נברא על מנת שכלל האנושות תכיר בבורא.
אבל אי אפשר להכריח את האדם לכך. זוהי מטרה חינוכית. תחשבו על חינוך של נער. נניח שהנער נמשך לסמים. נוכל לרתק אותו לחדרו, לקחת ממנו את אמצעי התקשורת או להצמיד אליו מלווה, אבל זה לא חינוך. אנחנו לא מסתפקים בכך שהנער לא ישיג סמים, אלא אנו רוצים שהוא לא ירצה להשיג סמים.
לפי התוכנית הראשונה אדם נמצא בגן עדן שם הוא בקשר ישיר עם בוראו. ה' מספק לאדם את צרכיו והאדם, מתוך הכרת טובה, מכיר בבוראו באופן ישיר. זהו מצב דומה לקשר בין הורה לתינוק, והמצב הזה מחזיק מעמד כל עוד התינוק שומר על תמימותו. אבל האדם בחר לגדול, ולחיות חיים מאתגרים יותר. האדם בחר שתהיה לו בחירה בכל רגע בין טוב לרע. הביטוי "עץ הדעת" מטעה שהרי שמו המלא בתורה הוא "עץ הדעת טוב ורע". כאשר האדם יודע טוב ורע, הם שניהם מונחים לפניו והוא יכול להכריע בבחירה בין שניהם.
אבל המצב החדש שבחר בו האדם אינו יכול להתקיים בגן עדן. בגן עדן ה' גלוי, הבחירה ברע היא ממש מתריסה, ואם עלינו לבחור "בחיים", הרי שקיומו של עץ החיים מאפשר בחירה פשוטה מידי. לא, לאחר שבחר האדם לדעת טוב ורע, אין מקומו עוד בגן עדן. העולם מחוץ לגן עדן, אותו אנו מכירים היטב, הוא המקום המתאים כעת. על האנושות להכיר בבורא גם כאשר הוא אינו "מתהלך עימם בין עצי הגן": "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (ג ח)