פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה


מאמר
 של הרב יונתן זקס בשכתוב שלי

ביציאתם ממצרים לא הוביל ה׳ את בני ישראל בדרך הים אף על פי שזו הדרך הקצרה לארץ כנען, אלא הפנה אותם אל דרך המדבר המובילה לכוון ים סוף:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף (יג יז-יח)

ההיסטוריונים אכן מצאו שעל דרך הים שלטו הפלישתים לאורך שנים ארוכות, ואף שרר שם באותה תקופה מצב מלחמה. זה גם מסביר מדוע מסע הלוויה של יעקב אבינו אף הוא התנהל בדרך עוקפת והגיע לארץ כנען מכוון עבר הירדן המזרחי.

אבל מה היתה התועלת בשינוי הנתיב אם הם ’פגשו מלחמה בכל מקרה מול חיל פרעה? הרי בעמדם מול פרעה קרה בדיוק הדבר שה’ ביקש למנוע, ובני ישראל התלוננו אל משה שהיה עדיף כבר להישאר במצרים. כפי שעשה ה׳ נס אדיר והטביע את חיל פרעה בים סוף – יכול היה ה׳ לעשות נס מול הפלישתים באותה מידה.

יש הטוענים שה׳ רצה לחשל את בני ישראל ושילמדו להילחם בכוחות עצמם, אך העימות מול פרעה לא הועיל שכן “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן” (יד יד): בני ישראל לא יזמו דבר ותפקידם היה רק לצעוד קדימה. מצד השני, עוד בפרשתינו נלחם עם ישראל בגבורה אל מול עמלק, ללא שום תלונה או עדות לפחד – אולי בכלל יכלו להילחם בגבורה גם מול הפלישתים?

כיצד התחולל כאן השינוי בין תחילת הפרשה לבין סופה?

הרב זקס מסביר שלפנינו התיעוד הראשון בהיסטוריה למה שנחשב לעיקרון צבאי חשוב. במקרה מפורסם במיוחד, יוליוס קיסר שהוביל את חייליו במלחמתו לתפיסת השלטון ציווה עליהם לחצות את נהר הרוביקון. צעד זה היה אסור באיסור חמור על פי החוק הרומי. עתה, משעשו את העבירה, נותרה להם הברירה לנצח במלחמה או להיות מוצאים להורג. מכאן הביטוי “לחצות את הרוביקון”.

עוד דוגמה: הרננדו קורטֶס, מפקד כיבוש מקסיקו בידי ספרד בשנת 1519, שרף את הספינות שהביאו לשם את אנשיו. כך, לא הייתה להם אפשרות לברוח. הברירה היתה להילחם או למות שם. גם כאן נולד ביטוי: “לשרוף את הספינות”.

המשותף למקרים הללו הוא הרעיון שלפעמים צריך לחסום את הדרך חזרה, לחתוך את קווי הנסיגה, לא להותיר כל אפשרות למנוסה מתוך פחד. זוהי אסטרטגיה רדיקלית, הננקטת כאשר סיכויי הניצחון גבוהים אך נדרשות תעצומות אומץ חריגות. זהו הגיון הדברים בפרשת השבוע שלנו, ואלמלא הוא קשה להבינה.

לפני שבני ישראל חצו את ים סוף, הם היו מבוהלים. אבל משחצוהו, לא הייתה להם דרך נסיגה. נכון, הם המשיכו להתלונן על מים ועל אוכל. אבל יכולתם להילחם בעמלק ולגבור עליו הוכיחה כמה עמוק היה השינוי שעברו. הם חצו את הרוביקון. הספינות שלהם נשרפו. הם הסתכלו רק קדימה, כי אין כבר דרך חזרה.

אני חושב שכל מי שעוקב אחר קריאת התורה מרגיש את המהפך הזה. ההלם, כאשר בני ישראל מסתכלים אחורה אל הים שנסגר, כאשר בעודו משמיד את צבא מצרים האדיר ממנו כה פחדו – הוא גם חוסם את הדרך חזרה למצרים הן פיזית והן מנטלית. “אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם” (יד יג).

השינוי עליו מדבר הרב זקס ממש מופיע בפסוק. הרי נאמר בפסוק שלנו: ״פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״. כאשר פגשו את עמלק כבר לא היתה אפשרות לחזור למצרים.

היה מעניין? אפשר לקבל דבר תורה שבועי בוואטסאפ! פרטים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *