כולנו מכירים את הפסוק החריג בסיפור הבריאה ובו פנייה יוצאת דופן של ה' אל המלאכים לקבלת רשות ליצור את האדם:

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (א כו)

אם ההסבר הזה נכון, אז לפנינו פנייה ממש מפורשת אל מלאכים, מבלי שזכינו להכיר אותם לפני כן כפי שמתבקש מצד הפשט. אפילו לא מוזכר בשום מקום שהם בכלל נבראו. חז"ל מחדשים שהמלאכים נבראו ביום השני. בנוסף, באף יום אחר לא פנה ה' אל המלאכים או אל אף אחד אחר – לא על מנת לקבל רשות ולא כדי לקבל עזרה.

ניתן להוסיף עוד שאלה. אם הפנייה כאן היא של אלקים אל המלאכים, אז המלים "כְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" מתייחסות לצלם ודמות אלקים, או במקרה הטוב לצלם ודמות של מלאכים. אולי צלם זה דבר רוחני, אבל דמות היא דמות מוחשית ויש כאן בעיה.

מתוך התבוננות בששת ימי בראשית נוכל למצוא הסבר אחר.

לכל אורך ימי בראשית כל שלב מופיע בשני חלקים – אמירה של ה' ואז עשייה. הנה דוגמה מכל יום כולל המקרה שלנו:

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (א ג)

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ … וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ ( א ו-ז)

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב … וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב (א יא-יב)

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת … וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים (א יד, טז)

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ … וַיִּבְרָא אֱלֹקִים … אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם (א כ-כא)

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ … וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ (א כד-כה)

וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם … וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם (א כו-כז)

אני חושב שכבר ניתן להתרשם שהמקרה שלנו אינו חריג כפי שחשבנו.

נמשיך בלימוד שלנו: אל מי פונה ה' בכל אחת מאמירותיו? אל אף אחד. ה' נותן ציווי כגון "יהי אור". אפילו כאשר הציווי יכול להיות מופנה כלפי הארץ או כלפי המים הרי שהפנייה היא בגוף שלישי: לא – "שירצו, מים!" אלא "ישרצו המים". בהמשך לקו זה מה היינו מצפים במקרה שלנו? "תוצא הארץ" בדומה לחיות של אותו היום, או אולי מתוך כבוד לאדם –  "יֵעשה אדם" על משקל "נעשה אדם".

אבל בשונה מהחיות, האדם אינו מורכב מן האדמה בלבד. אנו נראה בפרק הבא: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (ב ז). יש בכל זאת משהו חריג באדם בהיותו מורכב משילוב של חומר ורוח. לגבי הרוח אולי צריך היה ה' לצוות על עצמו – "ייפח אלקים אדם", או שמא יכול ה' לפנות לעצמו שלא בגוף שלישי ולומר "אעשה אדם", כפי שמופיע בהמשך: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ב יז).

כעת נותר לאחד את "יֵעשה אדם" ואת "אעשה אדם" לביטוי אחד ומקבלים את הביטוי "נעשה אדם" שהוא באופן די פלאי גם מתאים לרבים של "אעשה" וגם מתאים לסביל בדומה ל-"יֵעשה" כמו בביטוי – "האדם נעשה מאליו". במילים אחרות, הבטוי "נעשה אדם" מחביא בתוכו את שני הביטויים שתרמו לו.

בהמשך ישיר לכך נקל כעת לפרש את המשך הפסוק – "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". מאחר שאין היתכנות לאדם ללא החומר ואף לא ללא הרוח, הרי שבדמות האדם מקופלות הן דמות גשמית מן הארץ והן צלם רוחני מאלקים. הדמות אינה מתייחסת לאברים של האדם אלא לעצם כך שהוא גשמי. אמנם גם החיות גשמיות, אך באדם יש לציין במיוחד את ההרכבה של רוח וחומר יחדיו.

מנין לי שדוקא הצלם הוא החלק הרוחני? מן הפסוק הבא מייד לאחריו: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (א כז). אנו רואים שמבין הצמד "צלם ודמות" שאך הוזכרו, רק הצלם הגיע מאלוקים, ובשונה מהדמות, הרי שהצלם משותף לזכר ולנקבה. הדמות אינה מפורטת בפסוק שהרי את דמותנו אנו מכירים, וכפי שהזכרתי, גם לחיות יש דמות.

ההסבר לעיל מופיע אצל הרמב"ן על פסוקנו:

והפשט הנכון במלת "נעשה" הוא … כאשר נתן במים כוח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם "ישרצו המים", והיה המאמר בבהמה "תוצא הארץ" – אמר באדם "נעשה", כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב (להלן ב ז): "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון, כדכתיב (שם): "ויפח באפיו נשמת חיים". ואמר "בצלמנו כדמותנו" – כי ידמה לשניהם, במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, שאינה גוף ולא תמות. ואמר בכתוב השני בצלם אלוקים ברא אותו, לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו … והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים … שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים

*

ניתן להקשות שהרי במקומות אחרים אנו מוצאים שה' מתייעץ עם המלאכים. אז הנה מספר מקורות:

לפני ואחרי המבול ה' דן יחידי:

וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם … וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי (ו ג,ז)

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם (ח כא)

במגדל בבל ה' מדבר בלשון רבים:

וַיֹּאמֶר ה' … הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ (יא ו-ז)

אבל זהו לשון נופל על לשון מדברי בני האדם:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים … וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם (יא ג-ד)

ובאמת בפסוק שלפני כן מופיע: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל (יא ה)

גם בסדום ה' דן יחידי:

אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה (יח כא)

הפסוק היחיד שהוא בעייתי דוקא יותר קרוב אלינו:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם (ג כב)

הפסוק הזה בעייתי מהמון בחינות, ויש לי מאמר נפרד עליו.

אינני שולל שיש מלאכים, שהרי הם נקראים בהמשך פרשתנו "בני האלוקים". הרמיזה שהמלאכים שותפים ביצירת האדם היא בעייתית כשלעצמה. אבל מה שהפריע לי בפסוק שלנו מצד הפשט, הוא שאם ה' מתייעץ עם מלאכים אז המלאכים צריכים להיות מוזכרים בפסוק נוסף במפורש. לעומת זאת, בפסוק זה, בו ה' אומר "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ", הרי ששני פסוקים בלבד לאחר מכן מוזכרים מלאכים בשם "כרובים" להם ניתן התפקיד לשמור על דרך עץ החיים. כך שאין בעיה מצד הפשט לומר שזהו המקום היחיד בו ה' ממש משוחח עם הכרובים כדי לתאר להם את תפקידם. הכרובים אינם שותפים בגרוש האדם או בהחלטה על כך (ג כב-כד):

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים