מי שיקרא את פסוקי פתיחת פרשתנו לגבי השמדת אלילי כנען יסיק שהתורה מצדדת באלימות. כך גם בהמשך הפרשה לגבי נביא שקר: "וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת … וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (יג ו), לגבי המסית: "וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (יג ט-יא), ובסקלה רחבה יותר לגבי עיר הנידחת: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹקֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (יג טז-יז).

קשה לנו לחשוב על הוצאה לפועל של השמדת עם כפי שצֻווּ בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת, או על הוצאה להורג של תושביה של עיר שלמה בישראל שירדה מהפסים. אנשים המתקראים נאורים מדגימים בעזרת מצוות כאלה שתורתנו ארכאית וברברית.

כעת נדלג ונפנה לסיום פרשתנו העוברת לפסים אחרים לגמרי. אנו מניחים את החרב הנוקמת בצד, פותחים את ליבנו ואת ארנקינו ונותנים מעשר ללוי, לעני ואפילו לגר שאינו יהודי: "וּבָא הַלֵּוִי … וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ" (יד כט). לאחר מכן אנו נותנים צדקה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" (טו ז), ממשיכים במתן הלוואות שמשתמטות בשנת השמיטה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (טו י), משלחים עבדים – בלי לשכוח מענק שחרור: "וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים … וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" (טו יב-יג), ולבסוף לא שוכחים לכלול את המסכנים בשמחת חגינו: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (טז יד).

ממש חגיגה של נאורות! יחס הומני לעבדים ודאגה סוציאלית לחלש ולנדכה. אז אולי הפכנו לגאותם של אנשי המהפכה החברתית, אבל בתור אנשים מאמינים שצריכים לקבל את כל המצוות, איך נתמודד עם הסתירה? איך נוכל לקיים בלב שלם את כל המצוות מבלי להבחין בין אלו שליבנו נמשך אליהן לאלו שליבנו סולד מהן?

*

ראינו את תחילת הפרשה וראינו את סוף הפרשה – אך דילגנו על אמצע הפרשה, שם נמצא את המפתח המגשר ומפשר בין שתי הקיצונויות. באמצע הפרשה פרוט הבהמות, הדגים והעופות אשר מותר לנו לאכול. התורה מלמדת אותנו כיצד לרסן ולעדן את היצר. מצד אחד מותר לנו להרוג בעלי חיים לצורך אכילתם, אך מצד שני עלינו להקפיד על שורה ארוכה של הגבלות ואיסורים. להגבלות אלו אין סיבה הגיונית. אלו חוקים שעלינו לקבל. במצוות אלו אין לנו דרך לחבר את הלב אל קיומם – לפחות ברמת הפשט.

נוכל להביט בסביבתנו הקרובה ולראות שיש דתות שבהן החרב היא האידיאל ועבור מאמיניה כל רחמנות היא מהם והלאה. מצד שני ישנן דתות הסוגדות לרחמנות וסלחנות בלבד ואם יקבלו סטירה יפנו את הלחי השנייה בהבנה. האידיאל של התורה הינו דרך האמצע כהדרכתם של מנהיגים רבים בעברנו.

״אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן״ (בבלי עירובין יג:). מצד אחד עלינו לקיים את דבר ה׳, ומצד שני עלינו להשתדל ׳להתחבר׳ לכל המצוות. התורה מלמדת את האדם למצוא איזון בין כוחות הנפש שלו מצד אחד, אך גם למצוא את הדרך להפנות את כל כוחותיו לעשות את רצון הבורא, שהרי מי שמחפש להתחבר עם הלב, עליו להיות מודע לכך שלא תמיד הדבר יתאפשר. כאשר האדם נבחר להיות עבד למלך מלכי המלכים, לפעמים ייאלץ לבצע את המצווה עליו בעיניים עצומות.

הצגתי לפניכם את שתי הקיצונויות: האדם המחפש להתחבר עם הלב, לעומת האדם המבצע את המוטל עליו בעיניים עצומות. בין שתי קצוות אלו – איזה אדם אתה?

[מבוסס על מאמר של הרב ד"ר רונן לוביץ, שבתון 787 ראה תשע"ו]