מהי שמיטה

בשנת השמיטה קיים הדין של שמיטת כספים המהווה נתינה אמיתית לעניים. מדוע גם איסור עיבוד הקרקע בשנת השמיטה נחשב כנתינה לעניים הרי אם לא זרענו אז גם אין תבואה בשדה?

*

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן (כה כ-כב).

נשמע פשוט, אך הפשט חמקמק כאן. מן הפסוק האחרון ברור שאת התבואה שנזרעה בשנה השמינית אוכלים בשנה התשיעית. התבואה הישנה שם היא עוד מהשנה הששית אותה ה' מבטיח לברך באופן מיוחד.

מספר שאלות:

  1. למה השאלה היא לגבי השנה השביעית הרי השנה הששית היתה רגילה, כך שהבעיה העיקרית היא מה נאכל בשנה השמינית?
  2. מה זאת אומרת "תְּבוּאָתֵנוּ" הרי אם לא זרענו אין תבואה – והיא לבטח אינה "שלנו"?
  3. למה צריך שתבואת השנה הששית תספיק לשלש שנים הרי שנת השמיטה מחסירה שנת יבול אחת בדיוק?

רמב"ן מסביר שהמקרא מסורס ויש לקרוא: "וכי תאמרו בשנה השביעית: מה נאכל?". לגבי "תְּבוּאָתֵנוּ" רש"י נדחק לומר שגם יין ופירות נקראים "תבואה" למרות שהשאלה היתה לגבי לחם וגם בהמשך רש"י חוזר ומתייחס לזמני זריעה וקצירה של תבואה. לגבי שלוש שנים קשה להבין את רש"י. “ברכת אשר” מסביר שעל פי רש"י השנה הששית בכלל השלוש והשאלה היא איך תספיק תבואת השנה הששית עד לקציר השנה השמינית. תשובת ה' היא שלא רק שהיבול יספיק עד לשנה השמינית אלא אפילו, כבשנים רגילות, תאכלו את התבואה הזו כתבואה ישנה עד לאסיף שבתחילת השנה התשיעית. הסבר זה אינו מסתדר עם הפסוקים, ואני הרי הקשיתי שאפילו לגבי השנה השביעית אין בעיה של אוכל אז רש"י מרחיב את הברכה אף לשנה הששית? ברוב השנה הששית אוכלים יבול מן השנה החמישית. יש המסבירים שמדובר בשנת היובל אז יש שתי שנות שמיטה רצופות. אך כתוב שזורעים בשנה השמינית ואז צריך להתחיל לחלק את הפסוקים וזה כבר לא פשוט ולא פשט.

לפני שאביא את הסברי אסייג ואזכיר שהפשט והדרש הם שני רבדים שונים בתורה. ההלכה "נדרשת", כלומר מבוססת על דרש ולא על פשט. אני מתרכז בפשט ואינני טוען שיש לגזור מן הפשט להלכה.

כל הקושיות נעלמות אם ניזכר שבתורה חודש ניסן הוא החודש הראשון שלנו. בתורה ראש השנה מוזכר רק כיום זכרון תרועה בחודש השביעי. בכל פעם שמונים את שלושת הרגלים תמיד פסח הוא הראשון.

שנת השמיטה מתחילה בחודש ניסן! לאחר שזרענו בשנה הששית בהתאם לציווי "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" (כה ג) אנו מצווים להימנע מלאסוף את "תְּבוּאָתֵנוּ" ולהשאירה לעניים. איזו נתינה מדהימה לעניים! אם בשנה רגילה מתחילים לאכול תבואה חדשה כבר בפסח (שבועיים לאחר תחילת השנה) אז אכן יש לעשירים שאלה "מַה נֹּאכַל" לגבי כל שנת השמיטה שהרי "לֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" אלא נפקיר אותה לטובת העניים.

בחציה השני של שנת השמיטה – בחורף – אסור לזרוע וכך יוצא שבשנה השמינית אין מה לקצור. מבחינת העשיר שנת השמיטה אכן פגעה ביבול של שתי שנים! עונה לנו ה' שיבול השנה הששית שנאסף בתחילת שנה זו (פסח עד שבועות) יספיק בדיוק לשלוש שנים מעת לעת: רוב שנת השש, שנת השבע והשמונה ועד פסח/שבועות שבתחילת השנה התשיעית – "עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

ניתן להקשות על גישה זו שהרי ביחס לשנת השמיטה והיובל מוזכרים צמדים רבים של זריעה וקצירה, למשל: "לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ" (כה יא) ולא לפי סדר השנה – קצירה ואז זריעה. אפשר לענות שסדר הכתיבה הוא לפי סדר הפעולות ההגיוני לגבי תבואה בלי קשר לסדר השנה. הוכחה לכך ניתן לראות בפסוק שכבר ראינו שאמנם מזכיר זריעה לפני קצירה אך משייך את הזריעה לשנה השמינית ואת הקצירה לשנה התשיעית: "וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה (של השנה הששית) יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ" (כה כב). תבואת השנה התשיעית מקורה מן הזריעה של השנה השמינית.

שאלה נוספת ניתן לשאול מן הנאמר בדיני יובל (כה ח-י): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". לפי הגישה המקובלת מועד העברת השופר הוא בתזמון הגיוני ביום הכיפורים, מספר ימים לאחר תחילתה של שנת היובל. ניתן לתרץ שהתאריך הקובע להעברת הבעלות על הקרקעות נקבע באמצע השנה באופן שמבדיל בצורה מסודרת בין התבואות של שתי שנים. בנוסף קשה לגישה המקובלת שמדובר בתחילת שנת היובל אך זהו החודש "השביעי".

כאשר הצגתי רעיון זה לאנשים נתקלתי בסירוב. אנשים קראו את הפסוקים וניסו ליישב אותם לפי הגישה המקובלת. בדיון כזה בדרך כלל מגיעים לתיקו. המקרא הצליח באופן כמעט ערמומי להתנסח באופן עמום שממש משתמע לשני פנים.

נניח שזהו אכן הפשט. כיצד ייתכן שההלכה כל כך שונה? כיצד ייתכן לאפשר זריעה בחורף כאשר על פי הפשט אנו עדיין בשנת שמיטה? לפי הבנתי שיטת הדרש היא הקובעת להלכה ולא הפשט. סתירה בין הפשט לדרש היא בעייתית רק אם היא תסתור לגמרי את רוח הפשט. כל עוד עדיין מדובר בתקופה באורך שנה של איסור עבודה בשדה למען העניים – הרי שיש כאן קיום של רוח הדברים, ובכוחם של חכמינו לעקור את הפשט. אני חושב שהעמימות בפסוקים נועדה בדיוק כדי לאפשר את קיומו של הדרש לצד הפשט – ומכאן למסקנה מאלפת שאכן שתי הקריאות מתקיימות זו לצד זו בתוך העולם המופלא של התורה.

*

כעבור כשנתיים מכתיבת הדברים לעיל החלטתי לשנות את דעתי. כאן בא היתרון של אתר אינטרנט המאפשר לעדכן את המאמר. בחרתי להוסיף על המאמר הקודם ולא לערוך אותו על מנת לא לפגוע בתרגיל המחשבתי ובאתגר הלוגי שהוא מעורר.

השאלה הראשונה היא שאם באמת תבואה של שנתיים נפגעה אז נותרו רק חמש שנים שלא נפגעו וביטלנו את "הציווי" המפורש המופיע בפתיחת פרשתנו: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" (כה ג).

שאלה נוספת מתקבלת מבחינת ההקשר של פסוק זה (כה ב ז):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

אכן אנו רואים כאן שמלבד סדר הפעולות הטבעי שניתן להסביר לשני הכוונים, כתוב כאן במפורש שהתבואה שאסור לקצור היא "סְפִיחַ קְצִירְךָ", כלומר תבואה שגדלה מאליה מזרעים שנפלו (ספיחים שלך) בשעת הקציר של השנה הקודמת!

אין דרך אחרת להסביר את הביטוי "סְפִיחַ קְצִירְךָ" ולפי גישת חודש ניסן הספיחים אינם שייכים לכאן.

את הביטוי "עִנְּבֵי נְזִירֶךָ" יש להסביר באופן דומה. הפעולה בכרם המקבילה לחרישה בשדה נקראת זמירה. פעולה זו מתבצעת בשיא החורף, אז גוזמים ענפים רבים מהגפן. גיזום זה מעודד גידול מחדש של הגפן ובלעדיה יגדלו ענבים מועטים ביותר באביב. כרם בה לא התבצעה פעולת הגיזום נקראת "כרם נזיר" בגלל ההנחה שבעל הכרם החליט להיות נזיר ולכן הפסיק לטפל בכרמו (רמב"ן). הענבים המועטים שגדלו בכל זאת נקראים כאן "עִנְּבֵי נְזִירֶךָ". לסיכום, גם ביטוי זה מסתדר רק עם השיטה ששנת השמיטה מתחילה בתשרי.

אז מדוע אין תאריך מפורש לתחילתה של שנת השמיטה? אלקיים בני מסביר שמצד הפשט האיסור אינו קשור לתאריך מסוים. האיסור חל על שנת התבואה השביעית. מצד הפשט בחודש תשרי של שנת השמיטה אסור לחרוש ולזרוע – אך באותו הזמן אין איסור לסיים את איסוף התבואה של השנה הששית. בהקבלה, בתשרי של מוצאי שביעית מותר לחרוש ולזרוע – אך עדיין אסור לאסוף תבואה של שנת השמיטה. התורה מתמקדת בתבואה וביין כדי לתת מסגרת כללית מתשרי לתשרי – וכאשר מרחיבים את האיסור לשאר הגידולים ייקבע זמן האיסור המדוייק לפי אופיו של כל גידול וגידול. מעניין שגם להלכה ניתן למצוא טבלאות של תאריכים קובעים לכל גידול וגידול לעניין שנת השמיטה. נגזר מכאן שמצד הפשט אין איסור לעסוק בגינון נוי בשנת השמיטה שכן לא מופקת מפעולה זו כל תבואה.

עתה נפנה לתרץ את השאלות שקודם כל כך השקעתי להקשות – לפי הגישה המקובלת שמסגרת הזמן שנת השמיטה היא מתשרי לתשרי.

וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת תְּבוּאָתֵֽנוּ (כה כ)

אבן עזרא אומר על פסוק זה שהצדוקים הוכיחו ממנו ששנת השמיטה מתחילה בניסן. כאן המקום להעיר שבניגוד לצדוקים אני טוען שאין לפסוק הלכה על פי הפשט שכן רובד הדרש נמצא גם הוא במקרא.

המילה "תְּבוּאָתֵֽנוּ" מתייחסת לא רק לאיסוף אלא גם לזריעה. החקלאי זורע חלק מהתבואה שקצר. זאת משמעות הפסוק ״הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ״ (תהלים פרק קכו ה) – שהזורע מונע אוכל מפיו בתקוה שיניב ברכה.

אני לומד מהביטוי "תְּבוּאָתֵֽנוּ" מסר בפני עצמו. הרי בפסוק ג התבואה היא של הארץ, בפסוק ז התבואה היא של שנת השמיטה ובפסוק יב התבואה שייכת לשנת יובל. התבואה משוייכת למי שתרצו – רק לא לנו! העבודה המושקעת בשדה אולי מועילה ליבול – אולם ברור שהנס של הולדת התבואה מתוך האדמה אינו נזקף לזכותנו. הפסוק היחיד בו התבואה היא "תְּבוּאָתֵֽנוּ" הוא כאשר מתוארת נקודת המבט הצרה, הגאוותנית והמצטדקת – אם כי אנושית – החומדת את יבול שנת השמיטה אף שאינו מגיע לנו. הגישה השגויה לפיה התבואה שייכת לנו היא המובילה לטענה שחבל לאבד שנת יבול ושאם נתפתה לשמור על השמיטה הרי שנגזר על כולנו למות ברעב.

לאחר שהסכמנו שהשאלה מגיעה ממבט צר וחמדני, אין בעיה לצרף לה הטעייה טכנית (הרי אם לא זורעים אז אין תבואה שאנו מנועים מלקצור) וגם דמגוגיה מטעה לפיה נמות כולנו מרעב כבר בשנה השביעית. בכך ענינו על שתי שאלות מתוך שלוש.

וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן (כה כא-כב)

יש לשים לב להקשר: בפסוקים שלפני כן פורטה שנת היובל אז היו שתי שנות שמיטה עוקבות. במתן מענה לשאלה לגבי שנת השמיטה יש לענות בדרך גם על השאלה החמורה כפליים לגבי שנת היובל. ה' מבטיח שהיבול של השנה השישית לא יספיק רק לשנה אחת, וגם לא רק לשתיים – אלא לשלוש שנים. במקרה של שנת שמיטה רגילה יהיה לנו שפע עודף באופן שבשנה התשיעית נוכל לבחור בין שארית התבואה מהשנה הששית לבין תבואת השנה השמינית. במקרה של שנת יובל יבול השנה הששית יספיק עד להגעת יבול השנה התשיעית. בפסוק כב כתוב פעמיים שנאכל "ישן" ומאחר שאין צורך בכפילות, אני מחלק את הפסוק לשניים:
"וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן" – למקרה של שנת שמיטה רגילה.
"עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן" – למקרה של שנת שמיטה שלאחריה יובל.

עכשיו לשאלה שאותי אישית הטרידה שנים רבות וגרמה לי מלכתחילה לעסוק בנושא עיתוי שנת השמיטה: במה ניסן משמש כראש החודשים?

שנת השמיטה מתחילה בתשרי, ומכאן שגם שנת היובל מתחילה בתשרי – ואכן זמן שחרור העבדים נקבע בתורה ליום הכיפורים. שנת היובל משליכה על כל הניהול הכלכלי שכן כל חלקת קרקע נמכרת לפי מנין השנים עד ליובל. גם סחר העבדים מתנהל לפי תשרי. הקשר בין קרקעות לחיות המשק ומכאן לקרבנות ולהקדש מחייב גם את שנת הכספים של בית המקדש להתנהל לפי תשרי. גם כיום אנו רואים שספירת השנים היא לפי תשרי. אז מה נשאר לחודש ניסן? מה המשמעות המעשית למצוות עשה מפורשת שחודש ניסן יהיה עבורנו החודש הראשון?

חשיבה על השאלה הזו הביאה אותי להסבר הבא:

יש לנו 2 מחזורים בהפרש קבוע של 6 חודשים ביניהם. המחזור המתחיל בתשרי הוא המחזור האוניברסלי, הטבעי – ואילו המחזור המתחיל בניסן הוא המחזור העל-טבעי, הניסי, הרוחני שהוא פרטי לעם ישראל.

על פי המחזור הטבעי אנו מונים את השנים לבריאת העולם, אנו מנהלים את התבואה והמסחר, בראש השנה עולה זכרונו של כל אדם וכל אומה לפני ה', אז נקבע עתידו לאותה השנה. חג הסוכות קשור לכל אומות העולם (אנו מקריבים 70 פרים) ואז העולם נידון על המים. היום השמיני של סוכות, שמיני עצרת, כבר חורג מן הטבע והוא קשור רק לעם ישראל (הקרבת פר אחד).

המחזור הניסי המתחיל בניסן מציין את הולדתו של עם ישראל. המשכן הוקם בא' בניסן. הכניסה לארץ היתה בחודש ניסן. חג המצות שייך לעם ישראל בלבד והוא כולו על-טבעי ולכן אין לו יום שמיני. המחזור הניסי כביכול נעלם מאחר שנסים הם דבר נדיר, אבל יש פרט אחד שמזכיר לנו את המחזור הניסי וזה מניין החודשים: ניסן נקרא תמיד החודש הראשון, והשנה הטבעית מתחילה בחודש השביעי. דבר זה מזכיר לנו שגם העולם הטבעי מנוהל בנס נסתר.

בתוך כל אחד משני המחזורים קיימת מנייה של שבע פעמים שבע. במבט כללי, כל מקום שסופרים שבע אנו מכירים באדנותו של ה׳ עלינו – השביעי יגיע בעל כורכינו. במחזור הטבעי שנת השמיטה ושנת היובל מזכירים לנו שאמנם אנו מתמקדים במחזור העולם הטבעי – אולם הכל מגיע מאת ה'. מאחר שהכל מאת ה', בשנת השמיטה אנו מכירים בעליונותו, בכך שהארץ שייכת לו, בכך שגם לעניים מגיע את חלקם, ובשנת היובל מבצעים איפוס של כל מערכת הטבע.

במחזור הניסי, ספירת העומר קושרת את אותו הקשר אבל ברובד שמעל הטבע. לא רק שהטבע הוא מאת ה' אלא שה' מנהל את הטבע בנסים יום-יומיים. כמו שהוריד מן כל יום לבני ישראל במדבר כך הוא מוריד גשם ומצמיח יבול מן האדמה ומכלכל את כל העולם כל יום. בספירת העומר אנו מכירים בכך שהיבול מגיע אלינו מאת ה' ממש כמו המן ולכן גם לעניים מגיע את חלקם. כמו שהנס נמצא מעל או מעבר לטבע, כך גם מעשה ידי אדם משלים ומעלה את הטבע לרמה חדשה. השיא מגיע בחג השבועות – הפעם היחידה בשנה בה מביאים קרבן ביכורים של לחם חמץ המסמל את מעשה ידי האדם (לעומת התבואה והבהמות שנעשו ע"י ה'). אנו מכירים בכך שגם כוחנו ויכולותינו להעלות אל מעל הטבע – מקורם מה'.

בשאר קרבנות השנה כלולים חלק ממה שקיבלנו מאת ה' כדי להזכיר לעצמנו שהטוב הזה איננו כאן בזכותנו. זאת הסיבה שמעשה הקרבנות כולל רק דברים מהטבע: ללא לחם או בגד מעשה ידי אדם, ללא דבש שעשו הדבורים וגם המזבח נבנה בפשטות ללא כלי ברזל.

כעת נחזור לביטוי "תְּבוּאָתֵֽנוּ". הקידמה הטכנולוגית לפעמים מסנוורת את האדם וגורמת לו להרגיש שהכל בזכותו. האדם צריך לשים לב שאולי הוא יכול לעבד את מה שהטבע נותן, ולהכין מהיבול לחם, אולם היבול עצמו, המהווה את הבסיס – נוצר על ידי מערכות טבעיות המשרתות את האדם. את המערכות האלו האדם יכול לרתום לשירותו ולמצוא דרכים לשפר את יעלותן, אך לעולם לא יצליח לנהלן או להחליף אותן. מחזור התבואה נמצא במקום הראוי לו במסגרת העולם הטבעי יחד עם השמיטה והיובל המשלימות אותו ומזכירות לנו שה' הוא אדון הטבע.

היה מעניין? אפשר לקבל דבר תורה שבועי בוואטסאפ! פרטים

One thought on “מהי שמיטה”

  1. בתור אחת ששמה אלישבע, התעניינתי מאוד במחזורי השבע…
    אהבתי את הניתוח הראשון והתיקון
    ובעיקר את המסר שמסתתר במשמעות ראש חודש ניסן
    תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *