רובנו יודעים שחומש דברים, "משנה תורה", שונה משאר החומשים שכן הוא בעצם חובר ע"י משה, רובו כתוב בגוף ראשון ובו משה מבאר את התורה ומוסיף תקנות משלו.

אז תנסו לשכוח את מה שאתם יודעים.

*

חומש דברים אינו שונה מיתר החומשים והוא ממשיך את הרצף של חמישה חומשי תורה. החומש כתוב בגוף שלישי אלא שיש בו מספר ציטוטים ארוכים של נאומו החשוב של משה רבינו. כאשר התורה מצטטת את דבריהם של אנשים תמיד הדברים מובאים בגוף ראשון. הציטוט הראשון בקטע א ו עד ד מ. הציטוט השני ארוך ביותר וכולל את הפרקים ה עד כו. גם פרקים כט-ל הם ציטוט של משה וישנם עוד ציטוטים קצרים. בין ציטוט לציטוט הנרטיב הינו בגוף שלישי ובו תאור של מעשי משה, דברי ה' אליו ואל יהושע וגם תאור מותו של משה – כל זאת בהמשך ישיר לשאר החומשים.

התאריך הנתון בתחילת החומש הוא א' שבט (חודש עשתי עשר = 11). בחומש זה חוזרת המילה "היום" 75 פעמים! מבחינת הפשט כל החומש מתאר יום אחד הכולל את נאום יום פטירתו של משה. במותו אף מודגש: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל … הַר נְבוֹ … וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה" (לב מח-נ). הקראת הדברים אורכת כ-3 שעות. משה מן הסתם כתב את הדברים מראש ועוד מעט נראה שעמדו לרשותו 38 שנים לכך.

מי שחושב שנאומו של משה כולל דברי מוסר וחיזוק כלליים – טועה. למשה יש תוכנית מדויקת. היום משה כורת ברית בין בני ישראל לבין ה'. מדובר בברית החמישית בתורה (אחרי הקשת בענן, בין הבתרים, מילה וסיני). הברית היא על אוסף חוקים ומשפטים המפורטים לאורך פרשות ראה-שופטים-כי תצא-כי תבוא. החוקים והמשפטים האלו מסדירים את אופן התנהלות העם בארץ: זוהי "תורת ארץ ישראל". הצד של ה' בברית הוא שאם עם ישראל ישמור את החוקים ואת המשפטים אז הם יזכו לברכה בארצם, ואם חלילה לא – יסבלו מקללות ששיאם גלות מן הארץ. את הברית הזאת יש לחתום במעמד מיוחד ליד העיר שכם – מעמד הברכה והקללה.

בואו נראה את ההקדמה של משה לרשימת החוקים והמשפטים. משה מזכיר 11 פעמים את "החוקים והמשפטים". ביטוי דומה מופיע רק פעם אחת בחומש אחר. הנה כמה פסוקים מן ההקדמה. שימו לב לחזרתה של המילה "היום":

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת … וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם … וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (ד א-ח)

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (ה א)

"וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ … וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו א-ט)

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם…" (יא יג)

כחלק מן ההקדמה, משה מסביר מהיכן הביא רשימה מפוארת כזאת של מצוות:

"וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר … וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת … עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים … וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (ד יא-יד)

"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל … וַתֹּאמְרוּ … לָמָּה נָמוּת … וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי … הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ … לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ" (ה כ-כח)

כתוב כאן פעמיים שמשה קיבל בהר סיני חוקים ומשפטים המיועדים לעשייה בארץ. זה מסביר את פסוקי הפתיחה: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם … הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (א ג-ה). משה מעביר לבני ישראל את אחת התורות שה' ציוה אליו – תורת ארץ ישראל. פירוש המילה "לבאר" השתנה. כמו כן, בשום מקום המילה "תורה" אינה מתייחסת למה שאנו היום קוראים "התורה". המילה "תורה" ניתנת להחלפה במילה "חוקה" ומתייחסת לאוסף הוראות שבדרך כלל מופיע בצמוד. למשל: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו ב), "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ויקרא יד ב), "וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (במדבר ה ל). יש לנו הרבה תורות: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כו מו). אז הפסוק כאן הוא הקדמה לתורה נוספת שמשה פירט בבהירות (=ביאר), ומייד דבריו מובאים.

מי שיקרא ברציפות את ההקדמה (מומלץ, זה רב מכר), יראה שיש לה 3 חלקים:

1. משה נותן סקירה הסטורית המסבירה מדוע המתין עם הרשימה 38 שנה
2. משה מדגיש את חשיבותם של החוקים והמשפטים ואת הצורך לזכור אותן, ללמוד וללמד אותן
3. (פרשת עקב) משה מסביר שבקיום החוקים והמשפטים תלויה הברכה והקללה בארצנו.

כך אנו מגיעים בתחילת פרשת ראה אל הרשימה עצמה. לרשימה יש מיני-הקדמה:

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְות ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. …  וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (יא כו-לב – סוף הפרק)

ומייד אנו מגיעים, סוף סוף, אל הרשימה (יב א-ב): אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה. אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם … וכו'. הרשימה ממשיכה ברציפות עד סוף פרק כו.

אז מה יש ברשימה? מדובר בחוקים הקשורים לניהול חיי מדינה: השמדת עמי כנען ומצבותם; איסור במות; עליה לרגל למקום אשר יבחר ה'; נביא שקר; מסית ומדיח; עיר הנדחת; איסור חרם; כשרות; מעשר שני; שמיטה; עבדים; עבד נרצע; בכור בהמה; שלשת הרגלים; שופטים ושוטרים; משפט ועדות; דיני מלך; מתנות כהונה; עיר מקלט; דיני מלחמה; עגלה ערופה; אשת יפת תואר; משפט הבכורה; בן סורר ומורה; השבת אבידה; קן ציפור; מעקה; כלאים; שעטנז; מוציא שם רע; אונס ומפתה; פסולי חיתון; קדושת המחנה; ריבית; גט; שכר שכיר; לקט שכחה ופאה; מלקות; מידות ומשקלות; עמלק; ביכורים.

אם פגשתם ברשימה הלכות שחלות על היחיד תנסו לחשוב מי אחראי היום לנושא. למשל כשרות וגט מנוהלות כיום על ידי הרבנות הראשית.

החל מסוף הרשימה משה מתייחס אליה בשם חדש – "דברי התורה הזאת". בסגירת הרשימה בפרשת כי תבוא יש הנחיה מסודרת בדבר מעמד הברכה והקללה שיחתום את הברית. נושא מעמד הברכה והקללה תוחם את הרשימה משני צידיה כמו סוגריים. את הפתיחה כבר ראינו – הנה הסגירה (פרקים כו-כח):

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ … שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן … וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד … וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (=בכתב ברור) (כו טז – כז ח).

להבנתי על האבנים יש לכתוב את רשימת החוקים והמשפטים. ניתן למצוא מספר מפרשים ובראשם רס"ג המסכימים כי לא ייתכן שכל חמשת חומשי התורה היו כתובים על האבנים. רד"ק מפרש (על יהושע ח לב):

מן "ושננתם לבניך", אף על פי שאינו משרשו ופירושו לשון התורה ופירושה על דרך כלל. וכתב רבינו סעדיה ז"ל כי כתבו בהם מספר המצוות כמו שהן כתובות בהלכות ובאזהרות – ויפה אמר, כי לא יתכן שכתבו בהן כל התורה רק הצורך דרך כלל

וגם אבן עזרא מביא דברי רס"ג ומוסיף שיפה אמר. רלב"ג כותב שם:

והנה כבר נתבאר בתורה שכבר שדו אותם בשיד כדי שיכתבו שם כתב מבואר. ואחשוב שמה שכתב שם הוא זאת הברכה והקללה אשר קראו בזה המקום, ככתוב בתורה משה, וזהו מה שאמר שכבר קרא שם את כל דברי התורה הברכה והקללה וזה לאות שמה שכתב שם לא היה בו זולת זה

חזקוני (על כז ב):

אבנים גדולות – להכיל כתב חשבון מצוות התורה כמו שכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות

בפרקים כז-כח פירוט מלא של מעמד הברכה והקללה. בסוף אנו פוגשים פסוק מסכם שמסיים את הציטוט הארוך של דברי משה ומסביר את כל ספר דברים (כח סט): "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב".

בפרשות ניצבים-וילך יש סיכום וסיום (פרקים כט-לא). "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם … לְעָבְרְךָ בִּבְרִית" (כט ט-יא). עכשיו משה מסביר מה עוד צריך לעשות עם רשימת החוקים. "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים … תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם … לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (לא ט-יב). כלומר על פי הפשט, במעמד הקהל יש להקריא לא את כל ספר דברים אלא את הפרשות ראה עד כי תבוא. מעמד הקהל הינו למעשה "מעמד חידוש הברית". יש לזכור שאז לא היו ספריות עירוניות: ספר נחשב לנכס נדיר וחשוב.

בפרשת ניצבים כתוב שגם רשימת הברכות והקללות (כז יב עד סוף פרק כח) מופיעות בספר. בהמשך פרשת וילך ה' מבקש להוסיף לספר את שירת האזינו. משה כותב את השירה. משה יקריא "אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" וזו תהיה פרשת האזינו.

עדיין בפרשת וילך, לגבי הספר כולל השירה:

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (לא כד-כו). כלומר משה הוסיף את שירת האזינו, ורק אז העביר פיזית את הספר לידי נושאי הארון (כאשר כמה פסוקים לעיל הספר עוד לא היה גמור והיה רק ציווי כללי היכן לשמרו וציווי לזקני העם לגבי מעמד הקהל).

לאחר שירת האזינו: "וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת … וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ … וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לב מה-נ)

*

בהוצאה לפועל של מעמד הברכה והקללה בספר יהושע ניתן לראות שרשימת החוקים שנכתבה על האבנים נקראת גם "משנה תורת משה" וכי יש הבחנה ברורה בין "ספר תורת משה" לבין "משנה תורת משה":

"אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים. וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ח ל-לב).

הציווי בדבר אבנים שלמות נמצא בפרק כז, לאחר רשימת החוקים. כלומר מחוץ ל-"משנה תורת משה".

גם בגוף הרשימה עצמה ניתן לראות שרשימת החוקים נקראת גם "משנה תורה": "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם" (יז יח-יט).

סיכום

יש לנו תובנה שנעלמת מעינינו בגלל החלוקה לפרשות. בקריאה רציפה של כל הספר ניתן לשים לב למבנה שלו ולהבין שהביטויים: "החוקים והמשפטים", "משנה תורת משה", ו- "דברי התורה הזאת" מתייחסים לספר הכולל את רשימת החוקים והמשפטים, את רשימת הברכות והקללות וכן את שירת האזינו. ספר זה משמש במספר מקומות:

• הדברים או המצוות אליהם מתייחסות שתי הפרשיות "שמע", "והיה אם שמוע"
• "משנה התורה" שכותב לו המלך על מנת שישמור את כל "דברי התורה הזאת"
• "דברי התורה הזאת" הנכתבים על האבנים הגדולות מהירדן למעמד הברכה והקללה
• "דברי התורה הזאת" שבפרשת וילך משה כותב כ-"ספר התורה", מצוה לשים ליד ארון הברית, וכן מצוה להקריא במעמד הקהל פעם בשבע שנים בסוכות על מנת שישמרו "לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". ספר זה נקרא בזמן יהושע "משנה תורת משה" להבדיל מספר נוסף הנמצא בידי יהושע הנקרא "ספר תורת משה".

יוצא שאין תעוד מפורש בתוך התורה לעצם כתיבתה. אך גם בשאר כתבי הקודש אין תעוד של עצם כתיבתם (למעט חריגים כגון מגילת אסתר). אין סיבה לחפש תעוד כזה בתוך התורה.