בחפירות ארכיאולוגיות באוגרית (צפון סוריה של היום, תל ראס שמרה), נמצא פירוט לטקס עבודת אלילים עתיק יומין מזמנם של הכנענים בו מבשלים את החיה המוקרבת בחלב של אימה כמנחה לאליל – ככל הנראה הבעל, עשתרות או ענת.
על רקע זה ברור שהסיבה הראשונית לאיסור בשר בחלב הוא ההרחקה מעבודה זרה. אבל לכאורה רק קרבן כזה נאסר, ואין כוונת הפסוקים להרחבת האיסור להפרדת כלים במטבח שלנו.
הקושי בהבנה נובע, כמו במקרים רבים, מהוצאת הפסוק מהקשרו. נבחן את ההקשר של שלושת המופעים של האיסור. הראשון חותם את רשימת המשפטים, ברית סיני שבפרשתנו (כג יד-יט):
שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.
(1) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.
(2) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה
(3) וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.
(1) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר.
(2) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקיךָ
(3) לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ
אני מקוה שהמספרים רמזו לכם כבר על התובנה, אותה גילה אלקיים בני. מבין שלושת הצוויים האחרונים, הראשון מתייחס לקרבן פסח – איסור בעלות על חמץ בזמן שחיטת הקרבן והחיוב לסיים אותו באותו הלילה. השני מתייחס לחג הביכורים. מסתבר שהשלישי מתייחס לחג הסוכות. אני לומד מכאן שהמנהג האלילי היה קשור לחגיגות האסיף.
ההופעה השניה של איסור בשר בחלב הוא בחידוש הברית לאחר חטא העגל (לד יא-כו). כנראה בהשפעת חטא העגל, הפסוקים הראשונים מתמקדים באיסור עבודה זרה. לאחר שאנחנו מבינים שגם איסור בשר וחלב קשור לעבודה זרה, לפנינו תובנה חדשה שהקטע כולו מתייחס לעבודה זרה:
הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי … הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ … כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן … כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ … אֱלֹקי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר … וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' … לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקיךָ. לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
כנראה ששלושת הציוויים קשורים לעבודה זרה. הארכיאולוגים מצאו שהלחם היה מוטיב מרכזי בעבודת האלילים במצרים. גם הגשת הביכורים לפני האליל היה מנהג נפוץ, אלא שהוא נעשה מול האליל שהיה בבית או בכפר וכאן הציווי הוא המרכזיות – הבאת הביכורים לבית ה'. נותר לנו לשער שגם הלנת הזבח לבוקר היה מנהג של עבודה זרה.
כעת נשים לב שכל אחד מהציוויים שמקורו בעבודה זרה – מורחב. איסור הקרבת חמץ מורחב הן כדין כללי בקרבנות והן כמוטיב חשוב בחג המצות. גם איסור הלנת הקרבן מורחב כך שלכלל הקרבנות זמן ביעור או אכילה מוקצב. טקס הבאת הביכורים מפורט בספר דברים (פרק כו) וקיים איסור מורחב על הקרבת קרבנות באופן פרטי (דברים יב ה-ז):
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם … וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם … וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם …
האם נמצא גם הרחבה של איסור בשר בחלב?
כאן אנו מגיעים להופעה השלישית של האיסור. הפעם ההקשר איננו עבודה זרה בכלל, וגם הפעם בספר דברים (יד ג-כא):
לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ … אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ … אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם … וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ. כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ. לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
הפיסקה לעיל מדברת על איסורי אכילה, ורק על איסורי אכילה. אם נשווה להרחבת האיסורים האחרים, חייבים לומר שיש כאן הרחבה מעבר לאיסור על בישול באופן זהה לטקס האלילי. הביטוי מופיע באותה הצורה כדי לקשר אל הביטויים האחרים, וגם כהסבר לאיסור: איסור האכילה נובע מהמנהג האלילי ובא להרחיק אותנו מהרעיון שעומד מאחוריו. האם נוכל להבין מהו הרעיון הזה?
כלל איסורי האכילה אינם מובנים לנו. אבל בהחלט ניתן לראות מכנה משותף לציפורים האסורות ולשים לב שאסור לנו לאכול אף חיה טורפת. אבל יש לנו רמז עבה: יש קשר בין בישול גדי בחלב אמו לבין חג הסוכות. ייתכנו רעיונות שונים, הנה נסיון שלי.
המוטיב של חג הסוכות הוא להודות לה' על שפע היבול ולהתפלל לגשם המגיע מידי ה' ובזכותו יהיה שפע גם בשנה הבאה. אבל בעולם האלילי הדברים אינם מתנהלים כך. הטקסים מול האליל מכריחים את האליל לא למנוע את השפע על ידי אסון. האדם אינו נדרש למוסריות אלא רק לפייס את האליל. האליל הינו אכזר ונקמן כאשר הוא אינו מפוייס – וממנו לומדים האנשים. בישול הגדי בחלב אמו הוא מעשה חסר רחמים. אנחנו משולים לגדי והאליל משול לאם. היבול נמשל לחלב האם הנלקח בכח ואם תנסה האם להמנע מכך – יכאב לה. לאחר שקיבלנו את השפע ודאי ירצה האליל לשלול אותו מאתנו. אנחנו מפייסים את האליל בקרבן שמייצג אותנו, ומשכנעים את האליל להשאיר לנו את השפע מאחר שהשפע כביכול מזיק לנו – הוא גורם למותנו.
שום דבר מהרעיונות האלו אינו חיובי. עבודת האלילים אינה פסולה רק בגלל שה' קנאי, אלא בגלל שהיא לא מוסרית ולא מחנכת למידות טובות כמו הכרת הטוב. לא מספיק להימנע מהקרבת הגדי בחלב אמו, אלא יש צורך בהרחקה מהרעיונות הטמונים במעשה על ידי הרחבת האיסור לפן יום יומי. ההפרדה באכילה בין בשר וחלב מקרבת אותנו למידות טובות כמו שההימנעות מאכילת חיות טורפות מרחיקה אותנו מאכזריות.