מהי יראת אלקים?
קודם כל צריך להקדים שהכינוי "אלקים" משמש ככינוי של ה' ביחס לכלל האנושות. אפשר לומר שכאשר מדובר בעם ישראל אנו מתייחסים אל ה' בשמו הפרטי ומקבלים יחס אישי, ואילו כלפי כלל העולם יש התייחסות כללית יותר. כך בבריאת העולם ובפרשת נח אנו רואים בעיקר את הכינוי אלקים.
אבי מורי אפרים חמיאל בספרו 'לדעת תורה' מציין שיראת אלקים מופיעה תמיד ביחס לנוכרים, ובהקשר של איסור רציחה. נדון בכמה הופעות של הביטוי:
בפרשתנו אומר אברהם לאבימלך מלך גרר: "כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (כ יא). בביטוי זה אנו פוגשים לראשונה את ההבדל בין אברהם לעמים סביבו. רק לאברהם יש את יראת האלקים – קוד מוסר האמור למנוע מאדם לרצוח.
כאשר יוסף מדבר עם אחיו הוא מתחזה למצרי. יוסף דורש שאחד מהאחים יחזור לכנען ויביא את בנימין – אלא שאז משנה הוא את דעתו ומודיע שרק אח אחד יישאר בכלא ובכך הוא למעשה מציל את משפחותיהם מרעב ואת אביו משברון לב. כך הוא מנמק את החלטתו: "זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא" (מב יח). בתור מצרי, יראת אלקים מונעת ממנו להתאכזר כלפי אחרים.
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כה יז-יח). האם חוסר יראת אלקים מיוחס לעמלק או לישראל? להלן חקירה על ידי בני אלקיים.
ההבנה הפשוטה ביותר היא שירא אלקים הוא תואר ומובא בהמשך ל-'עיף ויגע'. אבל אז צריך היה להיות שוא תחת האות 'י' כמו בפרשתנו – "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה" (כב יב). אז בפסוק על עמלק אין מדובר בתואר אלא בפועל! עדיין ישנן שתי דרכים להבין כלפי מי המלים מופנות:
- כלפי ישראל בלשון הווה כמו "כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ" (לב יב) וכן "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה" (שמות ט כ) – אלא שאז חסרה המילה 'את' שזה די נדיר כמו למשל "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ" (ב ב). שימו לב שיוסף השתמש במילה 'את': "אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא".
- כלפי עמלק בלשון עבר כמו "כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר" (יט ל). כך גם חושבים רוב המפרשים (ראו רש"י ואבן עזרא). הפשט נוטה לכוון זה ושוב אנו רואים שנטיית עמלק לרצח קשורה לחוסר יראת אלקים.
המיילדות, שלפי הפשט הן מצריות (ראו מאמר נפרד), נמנעות מרצח של היילודים: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים … וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א יז).
*
איך מסתדרת משמעות זו של יראת אלקים עם הכרזת ה' מפי המלאך מן השמים: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כב יב)? הרי יראת אלקים היתה אמורה למנוע מאברהם לשחוט את בנו, והיה מתאים לציין תכונה חיובית אחרת, למשל: 'עתה ידעתי כי שומר אתה את כל מצוותי'.
הדרך להגיע לתשובה תגיע על ידי שאלה נוספת: הרי בדברי ה' מיותרת האמירה 'ולא חשכת את בנך ממני' שהרי זה אכן מה שקרה ואין צורך לציין את המובן מאליו. די היה לומר: 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה'.
אני רואה שתי תשובות אפשריות.
תשובה ראשונה (מתוך דברי סבי חיים חמיאל): ה' אומר – עתה ידעתי שאמנם ירא אלקים אתה ואין לך נטייה לשחוט את בנך – ובכל זאת לא חשכת את בנך ממני. כלומר דבר ה' גובר על הנטייה הטבעית המוסרית שישנה אצל אברהם. כך חזרנו להבנה הקודמת שיראת אלקים מונעת מאדם לרצוח.
תשובה שניה, מבלי לחרוג מההבנה הפשוטה של דברי ה', היא שמדברי אברהם לאבימלך לגבי יראת אלקים אנו כבר יודעים שאברהם נוטה למוסר ונמנע מרצח – אבל השאלה היא האם הימנעותו מרצח היא צו מוסרי פנימי או נובע "באמת" מיראת אלקים כצו חיצוני. ניסיון העקידה מברר נקודה זו ומוכיח שיראת אלקים של אברהם נמצאת מעל נטייתו למוסר – ואף מעל כל נטייה טבעית, רצונית והגיונית שלו.
התובנה שאברהם ירא אלקים "באמת" נובעת מכך שלא נמנע מלשחוט את בנו בתואנה של מוסריות, חוסר הגיון או מתוך שאיפה טבעית של האדם לשרוד. לכן מופיעות גם המלים 'ולא חשכת את בנך ממני'.
מברור זה אנו לומדים להעריך את ההקרבה האדירה של אברהם בסיפור העקידה.