חטא העגל

בשבוע של פרשת כי תשא יש לי מצב רוח רע. איך יכול להיות שמספר שבועות לאחר הארוע המדהים ביותר בתולדות האנושות בו התגלה ה' לכל עם ישראל – חוטאים בני ישראל בניגוד מוחלט למסר העיקרי שלו? האם עלינו להסיק שאין תקוה?

מספר שאלות נוספות עולות מקריאת הפרשה:

כאשר משה מבקש שה' יסלח לעם הוא אומר "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ה' יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (לד ט). הרי זאת בדיוק הסיבה שבגללה איים ה' לכלותם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (לב ט-י). מה ההגיון להשתמש בטיעון הזה בכוון ההפוך?

משה ביקש מה' שיסלח על חטא העגל מספר פעמים. איך קרה שבפרק לג פתאום ה' נענה לו? מהו החידוש בי"ג המידות הנראות די דומות למידות שמופיעות במעמד הר סיני בדיבר השלישי?

לגבי חטא העגל עצמו ישנו תרוץ (כלי יקר) שהחוטאים היו ה-"ערב רב" שהצטרפו לעם ישראל ביציאתם ממצרים. לפי תרוץ זה בכל מקום שנאמר "העם" במקום "בני ישראל" מדובר בערב רב. תרוץ זה מנוגד לפשט הפסוקים שהרי יש שבטים שהתמעטו לאחר חטא העגל, ומשה אומר לבני שבט לוי להרוג גם מבני משפחתם שחטאו. הסבר חלופי לכינוי "העם" שאכן מתעקש להופיע בכל מקום של פורענות נמצא בבמדבר רבה כ כג:

כל מקום שנאמר: העם, לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר: ישראל, לשון שבח הוא. (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים. (שם כא) וידבר העם באלקים ובמשה. (שם יד) ויבכו העם בלילה ההוא. (שם) עד אנה ינאצני העם. (שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא. (שם) ויקהל העם על אהרן, וכן כולם.

תרוץ נוסף הוא שהעגל לא היה ממש עבודה זרה אלא רק תחליף למשה  (רמב"ן לב א). תרוץ זה דחוק הן בגלל האמירה "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (לב ד) והן בגלל שכתחליף למשה ניתן היה למנות את אהרן או את אחד מן הזקנים. קשה לראות איך עגל מזהב, אפילו אם הוא יכול לדבר ולנוע כפי שאומר המדרש, יחליף את משה כנביא ושופט עליון וינהיג את העם אל הארץ המובטחת. הפרה נעבדה במצרים שכן שלוש אלות מופיעות בדמות פרה: אלת היופי והפריון חָתְחוֹר (פסלה מופיע בתמונה המצורפת), אלת רקיע השמים נוּת וגם אלה בשם חֶסָת. הגיוני יותר לומר שכאשר רוצים לחטוא – אז מחפשים כל תרוץ ובמקרה זה היעדרותו והיעלמותו של משה היתה תרוץ מעולה ואולי שימשה לשכנע את אהרן. כמו תלמידים שיוצאים לשיעור חופשי כאשר המורה מאחר ב-7 דקות.

זהו הרמז להסבר הפשוט. כאשר שאל ר' משה רוזנשטיין (בעל הספר יסודי הדעת) את רבו ר' ירוחם ליבוביץ' ממיר (מגדולי בעלי המוסר בדור הקודם) איך קרה חטא העגל, הוא ציפה לקבל תשובה מחקרית ועמוקה. רבו ענה: "זהו כוחו של היצר". התורה מגלה לנו שידוע ומפורסם שבטבעו של האדם יצרים בעלי כוחות גדולים ואסור להיכנס ליאוש בגלל החטא. אבל לדעתי לא זה המסר הגדול, הדרמתי, של חטא העגל. יש כאן מסר עמוק וחשוב בהרבה. בתורה שלנו יש עקרון יסודי המבדיל את אמונתנו מכל חיקוי הקורא לעצמו דת ומכל פולחן אלילי: התשובה.

בסקירה קצרה של פולחנים ודתות אחרות ניתן לראות בקלות שנושא התשובה ייחודי לתורתנו. החל מעבודת כוכבים ומזלות שם גורלו של האדם נחרץ מראש, המשך בפולחן אלילים בהם הקרבן מאלץ את האליל לפעול לפי רצון האדם ללא צורך מהאדם לשנות את דרכו, המשך בנצרות בה הכפרה קודמת לחטא והאדם נחשב לחוטא עוד לפני שחטא (אני מקוה שהתבלבלתם, כי אין הגיון בנצרות) וכלה באיסלאם שם אין כפרה בכלל והחרב תענה את הכל.

חטא העגל לא היה רק הזדמנות על מנת להעביר לנו את מסר התשובה. לדעתי בעקבות חטא העגל הופיעה התשובה לראשונה בעולם כתוצאה של פעולה משותפת של משה עם ה'. סיון רהב-מאיר ניסחה זאת כך: "במעמד הר סיני ירדה לעולם התורה, ובחטא העגל – ירדה לעולם התשובה".

עד לשלב זה בתורה אנו מוצאים רק הנהגה של שכר ועונש. אדם וחוה הורחקו מגן עדן. לדור המבול ניתנו עוד 120 שנים לפני הכחדתו – לנח לא היתה יכולת לנסות להחזירם בתשובה. אברהם לא ניסה להחזיר בתשובה את אנשי סדום אלא רק ניסה למצוא שם צדיקים (צדיק הוא שכבר יצא זכאי בדין, ההיפך מרשע שהורשע בדין) שבזכותם תינצל העיר. למי שמסביר שיוסף איפשר לאחיו לשוב בתשובה על מכירתו – יוסף בעצם הראה שהאחים לא זנחו את בנימין כשיכלו, ובכך הוכיח שגם לא היו מוכרים את יוסף אילולי התערבות ה' שסובב את העניינים. יהודה לא חטא אלא הודה שתמר זכאית. למצרים לא ניתנה אפשרות של תשובה. מידותיו של ה' במעמד הר סיני כוללות רק שכר ועונש: "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" (כ ד-ה).

אפילו ראש השנה ויום כיפור עדיין לא קיימים. את שלושת הרגלים כבר פגשנו בפרשת משפטים (כג יד-טז) וכן שוב בפרשתנו בחידוש הברית (לד יח-כג), אך רק בפרשת אמור יופיעו לראשונה גם ימי התשובה ברשימת החגים.

כאשר הצגתי רעיון זה לפני אנשים מייד נזכרו הם במאמר חז"ל הסותר את דברי לפיו התשובה קדמה לעולם. זהו אחד מן המקורות לכך (בראשית רבה א ד):

ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. התורה וכסא הכבוד נבראו … האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות … רבי אהבה ברבי זעירא אמר: אף התשובה … אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד, ואם כסא הכבוד קודם לתורה. אמר רבי אבא בר כהנא: התורה קדמה לכסא הכבוד … 

מי שקרא בזהירות שם לב שלא ניתן להבין את הדברים כפשוטם. הרי בית המקדש, האבות וישראל הופיעו בעולם רק החל מזמן מסוים. ריה"ל מסביר כך (ספר הכוזרי ג עג):

מאמר החכמים [הזה] דומה למאמר החכם: "תחילה המחשבה – סוף המעשה" … ולכן יצוירו כל אלה כברואים בכח קודם לעולם.

כלומר לפי ריה"ל הכוונה של מאמר חז"ל הוא לא שהדברים ברשימה היו ממש קיימים מלפני בריאת העולם, אלא שהכוונה שיופיעו בעתיד קדמה לעולם. אך הופעתם המעשית של האבות היתה כאשר הופיעו – וכך גם התשובה הוצגה כאפשרות החל מזמן מסוים.

תהליך חזרתם בתשובה של בני ישראל כלל ארבעה שלבים. השלב הראשון הוא פעולת חירום – ממש החייאה. ה' אומר למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (לב י). משה מבין את הרמז העבה בכך שה' כביכול מבקש ממנו להניח לו. משה לא מניח לה' אלא מעלה שני טיעונים: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם" (לב יב) וגם "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ" (לב יג). בכך זכינו בתנאי המקדים המאפשר את התשובה: ה' מאריך אף ונותן הזדמנות לחרטה, זאת בעוד בני ישראל עדיין בעיצומו של חטא!

את דברי ה' ניתן גם להבין כאמירה צינית. ה' מעביר כאן ביקורת על הנטייה לשרוף הכל ברגעי משבר. משה איננו, אז העם זורק הכל ומחפש לו אל חדש. ה' אומר למשה – אולי גם אני אזרוק הכל, אשמיד את העם, ואשיג לי עם חדש? יש כאן מסר לנטייה לסגור מוסד בגלל אמירה אומללה של העומד בראשו, לסגור מפעל בגלל בעיה זמנית או לפרק משפחה מבלי לנסות לטפל בזוגיות.

בסוף פרשת משפטים הבטיח ה׳ שמלאך ילווה את בני ישראל במסעם במדבר. היתה גם אזהרה "כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם". אבן עזרא מסביר שמדובר במשכן. אבל כעת שבני ישראל חטאו אומר ה׳: ״כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (לג ב-ג).

השלב השני הוא עצירת החטא. בירידתו מן ההר שובר משה את הלוחות הן בגלל שאות הברית אינו רלוונטי לאחר שהברית הופרה, והן כמעשה חינוכי לשבור את לב העם. משל לשבירת צלחת בבית המשתה. משה משמיד את העגל באופן הפגנתי. השקיית העם ממי אפרו דומה להשקיית אשה סוטה. האם חלק מהחוטאים מתו משתיית המים? בהמשך בני לוי הורגים את החוטאים בפרהסיה. בשלב זה משה מנסה לכפר או למחוק את החטא: "אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (לב לב) ה' מסרב בעדינות ואף נוגף את העם – מיתה בידי שמים לאלה שבני לוי פספסו. ה' אינו מוכן להפעיל כפרה אוטומטית. מצד שני משה יכול להבין שמי שלא נענש – פתוחה הדרך לפניו לסליחה.

השלב השלישי הוא המכריע: העם מפתיע ומקיים שני חלקים חשובים של התשובה. החלק הראשון הוא הכרה בחטא. העם מסיר מעליו את עדיו מהר חורב. העם מכיר בכך שהוא הפר את הברית ואינו זכאי לשום פרס או סימן המעיד על הברית. החלק השני הוא חרטה. משה קובע את אוהל מועד מחוץ למחנה ומתברר שמעשה חינוכי זה שובר את לב העם ומחזירו בתשובה. העם כולו, באופן ספונטני, מלווה בעיניו את משה עד הגיעו לאוהל. כאשר יורד עמוד הענן לקראת משה כל העם משתחווה. מעשה זה הוא סמלי בחושפו את אחורי הצוואר ונחשב באותם הימים כהבעת כניעה. העם מראה שהוא מלא כיסופים לנוכחות ה' בקרבו ולא לשום תחליף ונפתח הפתח לסליחת ה'.

הקשר בין ה' לבין ברואיו מתבטא במידותיו של ה'. מאחר שאין לה' גוף, מידותיו של ה' הן התגלמות השפעתו בעולם והן דמותו. התנהגותו ופעולותיו של האדם גוררות תגובה או השפעה של ה' – או שינוי בדמות ה' כלפיו. בעקבות חזרתו בתשובה של העם נפתח הפתח לשינוי מידותיו של ה'. הבאת המידות החדשות לידי ביטוי הוא ע"י דיבור של ה', שכן דיבורו של ה' יוצר מציאות חדשה בעולם, כמו בבריאת העולם.

וכך אנו מגיעים לשלב הרביעי בו משה מארגן סליחה. משה מתפלל בעד העם ובעד אהרן כפי שהוא מתאר בספר דברים (ט יח-כ). בתפילתו, תחילה משה מנצל את העובדה שהוא עצמו לא חטא. מאחר שהוא מצא חן בעיני ה' וה' מכיר אותו מבקש משה שגם הוא יכיר את ה': "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (לג יג). ה' מסכים לכך. בשלב שני מבקש משה: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ": להביא את המידות החדשות של ה' לידי ביטוי. ה' נענה למשה אך מסביר שהאדם אינו יכול להיות חשוף באופן ישיר למידותיו של ה' אלא רק להשפעתן או לתוצאתן: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".

תוכנית זו אכן יוצאת לפועל למחרת בהר סיני שם "נתעטף הקב"ה כשליח ציבור" (בבלי ראש השנה יז:) והקריא לפני משה את מידותיו החדשות. אנו רואים ביניהן את המידות המאפשרות את התשובה: "קֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (לד ו-ז) – אך גם מידות אחרות, מהן מבינים שהסליחה אינה אוטומטית: היא תלויה בחזרתו בתשובה של האדם. לאחר מכן: "וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ה' יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (לד ח-ט).

לאחר שמידותיו של ה׳ כוללות את האפשרות של תשובה, ניתן כעת להחזיר את תוכניות המשכן שהרי כעת שוב יכול ה׳ לשכון בתוך העם. בנוסף, המשכן יאפשר מעתה גם קרבנות כפרה – שהרי עד עכשיו כל הקרבנות היו קרבנות תודה לה' (עולות ושלמים) ואף פעם לא לכפר על חטא.

משה ביקש "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (לג טז) – וה' אכן מבטיח "נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם" (לד י). מעלתו של העם לאחר חזרתם בתשובה גבוהה יותר מרמתם לפני החטא. לדעתי חטא העגל כופר לחלוטין שכן בני ישראל עברו תהליך שלם של חזרה בתשובה. חז"ל חישבו שמשה ירד מההר ובישר לעם שחטא העגל כופר ביום הכיפורים. ביום זה גם הקהיל משה את העם לבשר להם על איסוף התרומה לבנית המשכן – רמז להקהל של יובל שגם מתקיים ביום הכיפורים. ע"י הכפרה נפתח הפתח לבנייתו המתוכננת של המשכן ולשכינת ה׳ בתוך בני ישראל. משה פתח את הפתח לתפילות כולנו לכפרה, ויום הכיפורים נקבע לדורות כיום השיא של תהליך התשובה המתקיים כל שנה, הנותן את התקווה הגדולה לאדם להשתחרר מכבלי החטא ולהתחיל שנה חדשה עם דף חלק.

היה מעניין? אפשר לקבל דבר תורה שבועי בוואטסאפ! פרטים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *