יש לקרוא קודם את המאמר עבור "עין תחת עין" לפרשת משפטים.

תוך כדי כתיבת מאמרי על "עין תחת עין" חשבתי גם על "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" ושמתי לב שאני דוחף את עצמי לפינה. הרי כתבתי שהביטוי "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" מבטא את ההכרה בכך שלפנינו עונש שהוא לכאורה לא מידתי, ויש לפעול בניגוד לרגש הטבעי ולבצע עונש חריג זה. לדוגמה בעדים זוממים ביטוי זה מתאים שכן אם העדים זממו לגרום למישהו להיות מוצא להורג הרי שהם יוצאו להורג למרות שכל חטאם בדיבור בלבד.

אז נעבור לפרשתנו. הנה הפסוקים (כה יא-יב):

כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ.

ננסה לראות האם הקריאה הפשוטה מתיישבת על ההגיון. אז אנו מבינים כך: אסור לנו לחוס על הפשע הנורא שביצעה האישה אשר בחרה "לרדת מתחת לחגורה" כדי להגן על בעלה – ולמרות שהצליחה להפסיק את המריבה ואולי אף להציל את בעלה ממות אפשרי בתגרה – הרי שתוך כדי כך היא השפילה גבר מכובד ועל כן ראויה היא לעונש. העונש של קטיעת כף היד הוא אכן אכזרי ולא מידתי ועל כן מגיע גם כאן הביטוי "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ".

אבל ישנם מספר קשיים בפירוש פשטני זה:

1. הביטוי "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" בכל מקום אחר מתייחס לעונש מוות ורק כאן מתייחס לקטיעת איבר. לא כל כך פשוט לומר שהגענו להבנת עומק משמעותו של ביטוי זה.
2. האישה שלחה את ידה. מדוע בפסוק השני הוחלפה היד בכף? אין זו דרכו של המקרא לבלבל את הקורא ולהחליף מילה במילה. נקל להביא דוגמאות: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א א-ב). וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם" (שם ג-ה). ואצלנו: "כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים … וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע…" (פסוקים א-ב). "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם … אֵשֶׁת-הַמֵּת … אָחִיו הַמֵּת … לְאָחִיו … בֵּית אָחִיו" (פסוקים ה-ט) ; "יְבָמָהּ … וְיִבְּמָהּ … יְבִמְתּוֹ … יְבִמְתּוֹ … יְבָמִי … יַבְּמִי … יְבִמְתּוֹ" (פסוקים ה-ט) ; "אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה … אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה … אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק … אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק" (פסוקים יג-טו).
3. אם יש לכרות את ידה אז צריך לומר "וקיצצת" או "וכרתת". למשל: "וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו" (שופטים א ו), "וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם" (שמואל ב ד יב), וגם: "וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת" (שמואל א ה ד).

כל אלו הן שאלות בהבנה שניתן אולי לתרץ, אבל יש כאן שאלה נוספת קשה מכולן: אם התורה רוצה ללמדנו שלפעמים יש עונש של קטיעת אברים, מדוע אין לנו דין כללי? הרי לא ניתן ללמוד מהמקרה הפרטי המובא למקרה אחר. למקרה כלשהוא. לדוגמה:

1. אם המבייש היה גבר, האם גם אז היה דינו לקטיעת כף היד?
2. אילו בעטה האישה במבושיו, האם דין הקטיעה היה עובר לרגלה?
3. אילו האישה היתה צד בריב המקורי האם הדין שונה?
4. אם אישה סתם מביישת גבר ללא קשר למריבה של בעלה האם הדין זהה?
5. מה הדין אם האישה אינה נשואה לגבר אלא היא אימו? אחותו? סתם זרה?
6. באיזה מקרה נוסף יש קטיעה? האם נקטע את כף ידו של גנב? אולי את לשונו של המבזה את החכמים?

הבנתם את הרעיון. המקרה המובא אינו מלמד אותנו דין כללי בשום צורה שהיא. מה הסיכוי שבדיוק מקרה כזה יקרה? האם זה מקרה תיאורטי ולפנינו דוגמה של "דרוש וקבל שכר"?

נשווה לסיפור אחר. התורה מספרת לנו על אונס ומפתה. על ההבדל בין אונס בעיר לאונס בשדה. אפילו על מקרה של מוציא שם רע. ממקרים אלה ניתן להבין את הדין ואף להסיק מהם למקרים רבים אחרים. מקרים אלה אינם מובאים רק כדי שנדרוש ונקבל שכר אלא כדי שנלמד מהם.

ננסה לראות כיצד חז"ל ניסו לתרץ את הפסוקים:

ספרי: במבושיו: אין לי אלא מבושיו. מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנה? ת"ל "והחזיקה", מכל מקום. קצתה את כפה: מלמד שאתה חייב להצילו. מנין שאם אין אתה יכול להצילו בכפה, הצילו בנפשה? ת"ל לא תחוס עינך

מעניין שהספרי מקבל את הערתנו שהביטוי "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" מתייחס לעונש מוות. אבל הספרי גם מבין שהאישה מסכנת את חייו של הניזוק ומכאן למדו חז"ל את דין "רודף" והתרחקו מאוד מהפשט לפיו אין האישה מסכנת את חיי הניזוק אלא כל כוונתה להפריד בין הנצים.

ננסה את רש"י: וקצותה את כפה – ממון דמי בשתו. הכל לפי המבייש והמתבייש. או אינו אלא ידה ממש? נאמר כאן לא תחוס, ונאמר להלן בעדים זוממין לא תחוס. מה להלן ממון, אף כאן ממון

רגע, לא החלטנו שבעדים זוממים יש דין "כאשר זמם כן ייעשה לו"? מסתבר שכך אומרים חז"ל רק לגבי הריגה, אבל אם זממו נזק אחר אז אומדים אותו כספית. אבל אם זו מטרת פסוקינו אז במקום להביא מקרה שלא ניתן ללמוד ממנו שום דבר, ניתן היה להסתפק במתן דין יבש וקצר, למשל: וכי יבייש איש את אחיו ונתן לו דמי בושתו. לפנינו בכל אופן דרשה של חז"ל ואז יוצא שלפי הפשט חזרנו לקטיעת איברים ולא מצאנו פתרון.

אבל לפנינו פרט מעניין שבכל זאת אולי יוביל אותנו לפתרון. זהו המקום היחיד בתורה ממנו לומדים על תשלומי בושת – אחד מחמשת החלקים של תשלומי נזק. אם נתמקד בכך שלפנינו חידוש בנושא ביוש בלבד, הרי שנוכל לקבל את המקרה שלפנינו כדוגמה למקרה כללי של ביוש וללמוד ממנו למקרים אחרים.

אז במה אנו דנים כאן? ניקח דוגמה של אתר אינטרנט בו מפורסם דבר בגנותו של אדם אחר. כאשר אדם משפיל, מבייש, או אומר לשון הרע על חברו – הרי שלא הרים עליו יד ולא גרם לו נזק פיזי. אדם זה יכול לטעון להגנתו שהנזק שנגרם אינו נראה לעין. "אתם רוצים לתת לי עונש?", יטען, "אז תביישו אותי בחזרה". מחדשת לנו התורה שמילים יכולות להרוג. הלבנת פנים של אדם הרי היא כפציעה של חץ בלב. מעשה הביוש של האישה חמור כמו יריית אקדח ובדיוק כמו שהיינו מתנפלים על יורה ומרחיקים ממנו את נשקו כך עלינו להתנפל על האישה ולהרחיק ממנה את כף ידה אשר משמשת לה כלי נשק. כלומר התורה כאן מסבירה לנו באופן חד משמעי שהמבייש את חברו ממש כמו הורגו, ויש להביא להפסקת מעשה הביוש גם תוך פגיעה פיזית בפוגע. הפוגע אינו יכול להסתתר מאחורי המקלדת, בטענה שאין כאן פגיעה פיזית. בדוגמה שלנו אם לא ניתן לחסום את אתר האינטרנט בדרך אחרת אז עלינו לפרוץ פיזית למקום מושבו של המחשב ולהפסיק פיזית את פעולתו. לבעל המחשב אין זכות לתבוע כנגד הנזק הפיזי שנגרם לו. בהכריזה על נזק הביוש כנזק הדומה לפגיעה גופנית, הרי שהתורה מפנה את ביצוע גזר הדין לדיני מזיק ואז העונש נאמד ומתורגם לתשלום כספי.

בהנחה שזהו הלימוד מהמקרה שהובא, האם ניתן להסיק מהמקרה למקרים אחרים? נראה מה הם הספקות במקרים שונים של ביוש שנרצה לדעת מה הדין בהם:

1. אדם שבייש בטעות, חייב?
2. אדם שרק התכוון להזיק, אך בדרך גם בייש, חייב?
3. האם האומדן הכספי תלוי בזהות הפוגע והנפגע?

ננסה לענות על הספקות:

1. במקרה שהובא, לאשה היתה בהחלט כוונה. במקרה קל יותר של טעות יהיה פטור (בבלי בבא קמא פו.).
2. מצד שני, במקרה שלנו ייתכן שלאשה לא היתה כוונה לבייש שכן מטרתה היתה חיובית – להפריד בין הנצים – ועדיין חל עליה עונש. כלומר אדם שהתכוון להזיק בלבד עדיין חייב על הביוש שהתלווה לכך בטעות.
3. במקרה שלנו רואים שהבושה גדולה יותר בשל כך שהפוגע היא אשה והנפגע אינו בעלה – שני גורמים שמגדילים את הבושה של שליחת היד אל מתחת לחגורה. המשנה מסיקה מכך: "בֹּשֶׁת – הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ" (בבא קמא פ"ח מ"א).

מי שינסה לחזור לרשימת הספקות שהובאו קודם לכן, יראה שהן אינן רלוונטיות, או שניתן לענות עליהן בקלות. מאחר שניתן ללמוד מהמקרה הכללי שהובא בתורה למקרים אחרים, הרי שתרצנו את השאלה לגבי הבנת המקרה ומשמעותו. ננסה לענות על שאר השאלות.

הביטוי "כף" במקרא מתייחס לכח, בדרך כלל כח להרע. לדוגמה: "הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם"? (שופטים ח ו),  "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן" (שופטים ו יד), "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב כב א) ועוד רבים.

"וְקַצֹּתָה" איננה מלשון קיצוץ אלא מלשון סוף – קץ: "מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" (תהלים יט ז). "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (בראשית כז מו). "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א יב). אם נאחד את שתי ההבנות, הביטוי "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" משמעותו: יש להביא קץ מיידי למעשה הביוש ממש כאילו היה כח פיזי המופעל להרע.

הביטוי "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" אינו מתייחס דוקא להוצאה להורג אלא לעונש לא מידתי באופן כללי. קל לפגוע באויב המתנפל עליך עם סכין ביד – אבל קשה לפגוע בו לאחר שהורחק ממנו הסכין והוא מתחנן על נפשו. קשה עוד יותר לפגוע בפעיל טרור השורף דגל ישראל ואף יותר במסית המונים לרצח ברשת חברתית. בסופו של כל סרט הוליוודי על מנת שהנבל ימות יש צורך שיעשה מעשה אחרון של נסיון רצח – פאתטי ככל שיהיה – שיצדיק את הריגתו על ידי הגיבור. ללא מעשה נואש זה הרי שהגיבור נוטה לרחם עליו ולהשאיר את הטיפול בו לשוטרים וכדומה. גישה זו אינה לפי התורה, ולראייה ראו את הריגתו של אגג ע"י שמואל "בדם קר" – סצנה שלא תצטלם יפה לשום סרט. המקור לדין זה: ״וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״ (שמות כא יד).

הביטוי "לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" מופיע 5 פעמים בתורה, כולם בספר דברים:

1. "וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי … וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ. וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ" (ז טו-טז) – יש להשמיד את האויב גם כאשר הוא מסכן וחולה והסכנה אינה ברורה ומיידית.
2. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו … כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ … כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱלֹהֶיךָ" (יג ט-יא) – המסית השתמש בפיו ואין נשק בידיו.
3. "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל. וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת. לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ" (יט יא-יג) – הרוצח כבר אינו חמוש, כעת הוא מתחנן על נפשו ומחפש מקלט מפני גואל הדם.
4. "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים … וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר … וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו … וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" (יט טז-כא) – עדי השקר השתמשו בפיהם בלבד.
5. המקרה שלנו, בו המבייש אינו משתמש בכלי נשק ואינו מאיים על חיי איש.

לסיכום, "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" אומר שאין לשבת בחיבוק ידיים ואין להטיף מוסר, אלא יש לקום ולעשות מעשה ובכך להביא לסיום של מעשה הפגיעה המתרחש לנגד עינינו. אדם שמעליב ברשת יש להרחיקו מהרשת. עיתון שמוציא שם רע יש לסגור. חופש הביטוי אינו גובר על כבוד האדם. יש לשים לב שהדברים הם בניגוד מוחלט למקובל היום.

גם לאחר הסיכום יש מקום לשאול מדוע הדין מובא בצורה כה בעייתית? מדוע אין די בדין ישיר כגון "וכי יבייש איש את אחיו ונתן לו דמי בושתו"? מדוע בוחרת התורה בביטוי קיצוני "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ" המשתמע לשתי פנים? התשובה דומה להסבר שנתתי עבור "עין תחת עין": הרי שכל הכסף בעולם לא יכול לתקן את הנזק של ביוש אדם אחר, והיה ראוי שאשה זו תיכרת ידה – כאשר מעבר לעונש שבדבר, יש בפרהסיה שבדבר משום פיצוי חלקי על הפגיעה בכבוד האדם שנרמס בריש גלי.