מה כל כך רע באכילת מן שהוא נחשב לעינוי והרעבה?
הרמב״ן מנסה (בעקבות אבן עזרא) לחלץ אותנו מהסבך בפשטות:
ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד) וירעיבך מתחלה כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את הקהל הזה ברעב ואחרי כן האכילך את המן
אבל לרמב״ן בעצמו לא נח עם הפירוש הזה שכן בפסוק הקודם כבר הוזכר עינוי הדרך. הנה שני הפסוקים (ח ב-ג):
וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם.
בנוסף, כבר בפרשיית המן הוזכר שיש נסיון בהקשר של המן (שמות טז ד):
וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא
ניתן לתת הסברים שונים לקושי שיש באכילת המן במשך ארבעים שנה:
- חוסר גוון, כפי שמתלונן העם (במדבר יא ה-ו): זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. מה דעתכם לאכול מהיום רק תירס? הגיוון היחיד הוא באופן הבישול, כפי שמופיע מייד בהמשך (פס׳ ח): שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. אגב, מופיע כאן במפורש שהיה למן טעם ספציפי, בניגוד למדרש הידוע שיכלו לטעום במן כל טעם.
- קיום מצוות הבורא בניגוד למקובל כפי שמופיע אצלנו (ח ג): וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ. מה דעתכם לוותר על כל תבשיל שעובר במשפחה כולל קיגל, חמין, פשטידה ועוגה? באיזו קלות הייתם משתכנעים להתחיל בדיאטה הכוללת זרעי פשתן בלבד?
- בהמשך לכל אחד מהטעמים לעיל, האם ניתן לשרוד על זרעונים בלבד? היכולת לחיות על מן היא נס כשלעצמו שהצריכה מידת בטחון בה׳ בשילוב עם אמונה עיוורת שאם ה׳ אומר שנחייה על מן – אז זה מה שנאכל.
- מידת הביטחון (כלי יקר בשמות טז ד). הדאגה הבסיסית ביותר של ההורים היא שיש בידם במה לאכיל את ילדיהם בבוקר שלמחרת. בסוף כל יום המזווה ריק לחלוטין. הצורך באמונה התמימה שבבוקר יירד מן היא מבחן יסודי ומאתגר ביותר, המסוגל להדיר שינה מכל אדם.
- כמות קבועה. עומר לגולגולת אומר שאם היום מתחשק לך למלא את הבטן ולשכוח מהדיאטה – זה פשוט בלתי אפשרי. מתחשק לך נשנוש לפני השינה? אין כזה דבר.
- חוסר תאווה. משילוב של מספר טיעונים לעיל יוצא שהמן מוציא מהאוכל את החלק המעניין ומשאיר רק פעולה טכנית של מתן מענה בסיסי לצורך גופני. המן מוציא מהאוכל את הכיף, כולל הציפייה וכנראה גם התיאבון – ומשאיר חדגוניות ושעמום של פעולת אכילה לצורך השרדות בלבד. ייתכן שהמן היה טעים, אבל נפש האדם צריכה גם גוון והפתעה.
לרשימה לעיל אני רוצה להוסיף פרט נוסף שייתכן שלא חשבתם עליו. יש סיפור מפורסם על ר׳ ישראל מרוז׳ין שלמד בילדותו את הדיון בבבלי (שבת סט:) על המהלך במדבר שאיבד את מנין הימים ואינו יודע באיזה יום שבת. הילד התעקש שהשאלה אינה מתחילה שהרי בשבת השמיים נראים אחרת. ממש כך חיו בני ישראל ארבעים שנה במדבר. שתי מנות מן ציינו את יום שישי, ובשבת לא ירד מן. שבת היתה אות ברור כמו הקשת בענן, עדות חיה לכך שיש בורא לעולם.
לאדם נוח שקיום תורה ומצוות תלוי באמונה. אם בשבת השמיים היו בצבע אחר לא היתה לנו ברירה אלא לקיים את ההלכה לא מתוך אמונה אלא מתוך הכרח, וזהו מצב של חוסר בחירה חופשית שאני חושב שקשה לחיות בו.