וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (כה ח)
בימי בית שני לא היו קוברים כמו היום. היו מערות קבורה. הנפטר היה מוכנס אל מערת הקבורה המשפחתית וזו היתה נאטמת למשך שנה. בתום השנה היה נכנס בן הנפטר למערה ואוסף את עצמות הנפטר אל תוך כלי. את הכלי היה מציב בתוך המערה ביחד עם עצמות הנפטרים הקודמים מהמשפחה.
האם זו משמעות הביטוי "ויאסף אל עמיו"? כעת נראה שכמעט כל הופעה של הביטוי הזה בתורה לא מסתדרת עם ההסבר לעיל.
וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (כה יז)
מאחר שאביו של ישמעאל היה אברהם, נצטרך לומר שישמעאל נקבר במערת המכפלה… גם בפרשתנו:
וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי (מט כט)
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ. וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל (מט לג – נ ב)
ולביטוי שונה שמשמעותו כנראה דומה:
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ (מז ל)
בכל הפסוקים מפרשתנו יעקב נאסף אל עמו או שוכב ביחד עם אבותיו עוד לפני שהוא מובל לקבורה. ניתן לסכם ולומר שקשה למצוא פסוק שעוסק בנושא ומסתדר עם ההבנה שהצענו. יש לשים לב בפסוק האחרון, ״בִּקְבֻרָתָם״ מתייחס אל ״אֲבֹתַי״ מתחילת הפסוק.
אולי הביטוי "ויאסף אל עמיו" מציין את רגע המות עצמו?
וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם (במדבר כ כו)
כאן אהרן נאסף לפני שהוא מת…
וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (דברים לב נ)
מסתבר שגם משה נאסף אל עמיו, בנוסף למותו, וזאת למרות שאיש לא ידע את מקום קבורתו.
מעניין שאפשר למצוא דוגמה להיפך של ביטוי זה:
וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (יז יד)
הכרתת הנפש מעמיה הוא גם כן ביטוי שבעייתי להסביר. הפסוק לעיל בעייתי מעבר לכך. כיצד ניתן להעניש אדם על פעולה שלא ביצע, ואשר הוא יכול לבצע גם ביומו האחרון? הרי אף אם תעניש אותו במיתה – הרי שמנעת ממנו לבצע את הפעולה שייתכן שתיכנן לבצע ביום המחרת… האם הגיוני להעניש את משפחתו לאחר מותו? ההסבר היחיד שניתן לתת הוא שאדם זה לא יזכה להיאסף אל עמיו לאחר מותו. כך שהביטוי ההופכי מוסיף לנו רמז חשוב לגבי משמעות שני הביטויים כצמד.
הנה רשימת המצוות שעונשם כרת בתורה: המבטל ברית מילה, יום כיפור או קרבן פסח, המועל בשמן המשחה או בקטורת, המחלל שבת, העובר עבירה במזיד בפרהסיה, הנכנס למשכן בטומאה, הבא על הערוה כולל נדה, בהמה ומשכב זכר, המעביר בנו למולך – והאוכל פיגול, דם, חמץ בחג המצות, חלב של קרבן או שלמים בטומאה.
אני לא רואה אפשרות אחרת מאשר להסיק שלהיאסף אל אבותיך או אל עמך מתייחס להישארות הנפש. אם מדובר רק בביטוי אז לא ניתן לאיים באי קיומו. עדיין לא הכל ברור. למשל, מי הם ״עמיו״ של אברהם אליהם הצטרף כאשר נפטר? לאיזה עם הצטרף יעקב במותו? ניתן להסביר באופן כללי שנפשו של המת הולכת לאותו מקום בו נמצאות נפשות הקרובות לליבו – ואילו אדם חוטא אינו זוכה לכך. כלומר ישנם מספר מצומצם של חטאים שמנתקים את האדם מעמו, לא רק בחייו אלא גם לאחר מותו. מכלל לאו אתה שומע הן – מי שלא חטא, נפשו תמשיך להתקיים, ואף תמשיך להשתייך למעגל האנשים היקרים לליבו.