כבר בהקמת המשכן ראינו:

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. (שמות מ לה-לו)

ובפרשתנו ראינו פירוט של כך הנמשך לאורך תשעה פסוקים:

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר … וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ט טו, יז)

מה גרם לכך שלאחר הדיבור עם משה, אהרן ומרים, בני ישראל היו צריכים לארוז ולצאת לדרך? התשובה היא שאנו רואים שבסיום דיבור ה' עם אהרן ומרים – הענן סר מעל המשכן:

וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (יב ט-י)

אך בהמשך פרשתנו אנחנו רואים שבניגוד להרגלם, בני ישראל הפעם לא היו כל כך ממושמעים:

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם (יב טו).

כולנו יודעים שבני ישראל חלקו כבוד מיוחד למרים והחליטו להמתין לה במקום לצאת לדרך. זאת למרות שהכתוב מעיד שהעם אכן היה נאמן בשמירה על הכללים:

עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה (ט כג).

ספורנו מסביר כך:

הָעָם לא נָסַע: אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאהֶל, וּכְתִיב "וּבְהֵעָלות הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּכל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ לו) מִכָּל מָקום לא נָסְעוּ, שֶׁהִכִּירוּ שֶׁלּא נַעֲלָה אָז אֶלָּא לְהַרְחִיק הַמְצרָעַת.

ספורנו מסביר שאכן עלה הענן מעל האוהל, אבל היה ברור שהפעם אין בכך סימן שיש לצאת לדרך – אלא הענן התרחק ממרים שהיתה מצורעת.

אבל אם לא היתה כאן כוונה שיש לצאת לדרך, מדוע יש לציין שהעם לא יצא לדרך, ובנוסף מדוע לאחר שבוע ארז העם ויצא לדרך?

את התשובה נמצא הפעם אצל רש"י לפיו ה' הוא שהחליט לחלוק כבוד למרים ולהמתין לה ולא העם. אור החיים מוסיף שהפסוק תולה את הדבר בעם בגלל שהעם הסכים להישאר במקום מתוך כבוד למרים. אבל מנין הם למדו זאת? הרי לפי דברים אלה היה צריך הענן להישאר על אוהל מועד – ולא כפי שמעיד הכתוב. אבן עזרא מנסה לחוש לעזרתנו ומפרש בניגוד לפשט שהענן סר לא מעל האוהל אלא רק מעל פתחו.

אז אנחנו נמצאים בין הפטיש לסדן: או שהענן סימן שיש לנוע והעם לא פעל כשורה – או שהענן נשאר ולא ברור מדוע מציינים כאן במיוחד שהעם בחר להמתין למרים.

את התשובה נקבל אם נקרא בזהירות. התרגלנו לראות בקטע זה את המתנת העם ואנו לא שמים לב לכך שה׳ ממש מצווה שלמרות שהענן סר מעל אהל מועד בכל זאת יש להמתין עד האסף מרים:

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה … תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

המילים ״ואחר תאסף״ מתאימות למילים ״עד האסף״, והן מיותרות – אלא אם מבינים שיש כאן ציווי להמתין למרים. בנוסף, אני חושב שהכתוב דייק ובחר אצלנו בפועל חריג ויש להבחין בין "הֵעָלוֹת הֶעָנָן" לבין "הֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל". כאשר הענן עולה אל גובה מסוים מעל אוהל מועד, הענן מפנה את המשכן כך שיוכלו לפרקו – אך גם ממתין עד לסיום ההתארגנות ויש להזדרז שהרי כבוד ה' ממתין. לעומת זאת אצלנו הענן עזב את האזור לגמרי מתוך הכעס של ה׳. כך היתה אפשרות להמתין למרים מבלי שכבוד ה׳ ממתין.

נותר לנו רק להתרשם ממנהיגותה של מרים ומכבודה בעיני אלוקים ואדם. לאחר שירת הים פגשנו את היוזמה שלה. מייד לאחר מותה נראה שהעם מתדרדר בחוסר כוון. ואצלנו ה׳ והעם שומרים לה אמונים על אף חטאה.