הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'

אני מסכים שהכותרת כאן בהחלט ארוכה מידי, אבל היא באה לבטא את הבעיה. לפנינו פסוק ארוך, מורכב וקשה להבנה הטומן בחובו מספר מסרים. חייבים להתחיל בתחילת הפרשה:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' " (ל ב).

"זה הדבר אשר ציווה ה' " מופיע עוד 7 פעמים בתורה והוא תמיד מגיע כהקדמה להנחייה הנוגעת לבעיה עכשווית. איזו סיבה עומדת כעת על הפרק שמצריכה לפרט את דיני נדרי אישה? למה נדרי אשה אינם מפורטים למשל בין פרשות סוטה ונזיר – מצד אחד דינים שבין איש לאשתו ומצד שני התייחסות לדינים שאדם מקבל על עצמו?

רמז לתשובה הוא הפנייה אל ראשי המטות. ראשי המטות נזכרים רק בהקשר לצבא, והם אותם ראשי המטות אשר יצאו למלחמה במדיין בהמשך הפרשה. כאשר חזרו ראשי המטות מן המלחמה במדיין כעס עליהם משה על שלא הרגו את הנשים. מדוע כעס משה הרי לכאורה רק במלחמות כיבוש לצורך השתלטות על שטח אדמה אין להחיות כל נשמה? ראייה לכך שגם לאחר שהורגים את הנשים עדיין משאירים את הטף?

*

נבחן לעומק את הפסוק בו כועס משה על ראשי המטות, בתוספת פיסוק שלי (לא טו-טז):

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה: "הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה???  הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'!!!"

אפילו עם פיסוק, מישהו הצליח לעקוב אחרי המשפט המורכב הזה? גם רוב המפרשים לא הצליחו. זהו מסוג המשפטים שמעבד התמלילים מסמן וממליץ לחלק. הפרט הראשון שהקפיץ את המפרשים הוא השתרבבותו של בלעם לכאן. מהו בדיוק הקשר בין בלעם, נשות מדיין ובעל פעור?

אז קודם כל ניזכר שבסוף פרשת בלק כתוב (כד כה): "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ". בלעם הגיע מהעיר פתור שנמצאת בארם נהרים (כתוב במפורש בדברים כג ה), כ-700 ק"מ צפונית למחנה בני ישראל (מהלך 18 יום)! מה שלא מפריע לנו לפגוש אותו אצל המדיינים במלחמה (לא ח): "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב". המדיינים ישבו ממזרח למואבים. רמב"ן מסביר (על כה יח) שבדרך צפונה פונים תחילה מזרחה אל דרך המלך העוקפת את הרי הגולן ממזרח. בלעם אמנם יצא לדרכו על מנת לשוב למקומו, אך עצר בדרך אצל המדיינים עימם היה לו שיתוף פעולה "פורה" ושם תפסה אותו מלחמת הנקמה של ישראל במדיינים. מהי מהות שיתוף הפעולה הזה?

בציווי של ה' להשמיד את המדיינים נאמר כך (כה יז-יח): "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר". עם ישראל לא סתם נכשל בשל תאווה אלא היתה כאן מזימה מכוונת של המדיינים להפיל את עם ישראל בפח ולהכשילם בזנות ובהמשך בעבודה זרה. גם זהותה של כזבי כבתו של אחד מחמשת מלכי מדיין מעידה על שליחות ממלכתית מתוכננת (רמב"ן כה יח).

כלל המפרשים מבינים ש-"דבר בלעם" מתייחס לדברי בלעם, אך לא מצליחים להסביר את כל הפסוק המסובך, וגם לא מוצאים היכן מופיעה עצתו של בלעם להחטיא את בני ישראל. על מנת למצוא הסבר חלופי אני מציין שבאותו פסוק גם כתוב "דבר פעור" וברור שפעור אינו מדבר. 'דבר' פירושו 'ענין'. לדוגמה: (מלכים א טו ה) "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי" – כלומר מלבד ענין אוריה החתי.

על מנת להסביר את הפסוק נצטרך תחילה להבין איך פועלת שיטתו של בלעם ולצורך כך עלינו לחזור אל הפיסקה שלפני פרשת בלק. בסוף פרשת חוקת אנו לומדים שחבל הארץ שסביב העיר חשבון נכבש תחילה מן המואבים על ידי האמורים. רש"י (כא כז וכן כב ו) מפרש שהפסוקים הסתומים שם מספרים שבלעם הוא מושל המשלים שעזר לסיחון לכבוש את העיר חשבון מידי המואבים: הוא למד את אורחות העיר ומצא את נקודות התורפה שלה – את ערות הארץ. הוא חשף רקבון חברתי, אי צדק, מנהיגים נהנתנים וזנות. בלעם ידע להצביע על החוליים הללו, ולמסרם בידי ה'. זוהי הקללה המביאה לתבוסת העיר במלחמה.

הזמנת בלעם ומזימת החטאת העם קשורים יחדיו, ושניהם חלק מתוכניתם הזדונית של המדיינים (רמב"ן על כה יח). המדיינים זיהו שהעם החל לזנות עם בנות מואב. חטא הזנות אינו כה חמור, וקללתו של בלעם צריכה עוון חמור יותר. כאן מגיע פעור. עבודתו של פעור היא על ידי פריצות מינית (רבינו בחיי על כה ג: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" – שנצמדו איש ואשה). יצר המין הינו מתנה מהבורא המאפשרת את קיום החיים ואת הקשר המיוחד בין בני זוג ליצירת משפחה. כאשר לוקחים את המעשה המיני ומקדישים אותו לעבודת אלילים זוהי בפשטות מעילה. תוכניתם של המדיינים מדהימה בכך שהחטאת עם ישראל מתחילה ברובד הקל יותר של כניעה לתאווה – אך מתדרדרת מהר למרידה בה' לעבודה זרה דוקא מתוך מעילה – חטא שנחשב לחמור ביותר (משה ואהרן במי מריבה, עכן ועוד).

על מנת לפרש את כל הפסוק המסובך נפרש עוד כמה מילים קשות: "הֵן" פרושו "הרי"; "הֵנָּה" מתייחס אל נשות מדיין; "הָיוּ" כמו (רות א יב) "שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים". כעת ניתן לתרגם את דברי משה לעברית של ימינו: "מדוע החייתם את הנשים??? הרי נשות מדיין זנו עם בני ישראל לצורך בלעם על מנת שיהווה חטא מעילה בה' ע"י עבודת בעל פעור – מה שגרם למגיפה בעם!!!"

ה' הפך את קללתו של בלעם לברכה אך לצערנו ההשגחה המיוחדת על עם ישראל היא לא רק לטובה. בכך היא מייתרת את הצורך במאמציו של בלעם לקללו. ברגע שנפגעת דרגתו הרוחנית של העם – אין צורך לקלל את העם שכן העונש יגיע באופן ישיר מאת ה'.

*

לאחר שהבנו את פסוק התוכחה של משה, וכן הבנו את חטאם של המדיינים בכלל ונשות מדיין בפרט, נחזור לפרשת הנדרים. פרשת נדרים באה להדגיש את מעמדה המיוחד של האישה על פי דיני התורה. אצל רוב עמי האזור האשה נחשבת כרכוש של אביה או בעלה. לדוגמה, אדם שרצח אישה נשואה עשוי להיענש בהריגת אשתו, מידה כנגד מידה. כאשר אישה נחשדת בפגיעה בכבוד המשפחה, המשפחה רשאית לטפל בעניין בעצמה.

אולם בדיני התורה האישה היא ישות משפטית בפני עצמה לזכות ולחובה, והיא אחראית למעשיה. האשה רשאית לנדור נדר והיא אינה זקוקה לגלות על כך לאביה או לבעלה. היכולת של האב או הבעל לבטל את הנדר היא תופעה יוצאת דופן במסגרת מצבה המשפטי העצמאי של האשה. גם בדינים רבים אחרים בתורה יש פירוט "איש או אשה".

הדגש המיוחד של משה לראשי המטות הוא שבמקרה של מדיין, הנשים אחראיות להתנהגותן המינית המופקרת שהביאה למגיפה בישראל וגם אותן יש להעניש. בנוסף יש להדגיש שהזנות עניינה השחתה ולא יחסים לצורך הבאת חיים לעולם ובכך חטאו נשות מדיין גם הן במעילה. הזנות עם בנות מדיין הביאה למגיפה בגלל המעילה שבהקדשתה לעבודה זרה. יוצא לכאורה שקצפו של משה היה מוצדק.

אבל התורה מנסה באופן עקבי ללמד אותנו שהכעס אף פעם אינו משתלם, גם אם הוא מוצדק. כך היה בפרשיית המן שכעסו של משה ביום הראשון מנע מהעם לגשת אליו ביום שישי כדי ללמוד איך להתכונן לשבת. גם כעסו של משה "ביום השמיני" לא היה מוצדק (ויקרא י טז) והוא קיבל את תשובתו של אהרן. כעסו של משה במי מריבה היה בעוכריו. חז"ל מקפידים גם הם לציין במקרים שונים שבעקבות כעסו של משה נעלמה ממנו הלכה וכדומה.

לכן נשאל כעת שאלה הפוכה: אם ראשי המטות קיבלו הבהרה כל כך מפורשת, מדוע לא הוציאו לפועל את ההנחיה?

כאשר קיבל משה את הציווי לנקום במדיינים, אמר לו ה' כך: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לא ב). רש"י אומר שלמרות שמשה ידע שלאחר המלחמה הוא ימות, בכל זאת לא התעכב בהוצאתה לפועל. הכלי יקר שואל – מנין הסיק זאת רש"י? הכלי יקר מציין שכאשר העביר משה את הנחיית ה' אל ראשי המטות הוא שינה במעט  – הוא אמר "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (לא ג). ממשיך הכלי יקר ומסביר שהמדיינים פגעו מצד אחד בה' – בהחטאת ישראל בעבודה זרה ובזנות, ומצד שני בבני ישראל – בכך שמתו מהם רבים במגפה. משה חשב שאם יציג את הנקמה כנקמת בני ישראל כפי שה' צווה, יוכל העם להתעכב בהוצאה לפועל של הציווי, ובפרט אם ילמדו שחיי משה תלויים בכך. אולם אם יציג את הנקמה כנקמת ה' – מי יוכל לעכב זאת? אכן, מסקנתו של רש"י יש לה על מה להתבסס.

כעת נעיין בנזיפת משה בראשי המטות (לא טז):

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'

מדברי משה יוצא שהסיבה לחיוב הנשים במיתה הוא בסופו של דבר – המגיפה שפגעה בעם ישראל – כלומר נקמת בני ישראל. כאשר יצאו ראשי המטות למלחמה במדין נקמת בני ישראל לא היתה כלולה בציווי. יוצא שתוך כדי כעסו מגיע משה להבנה שהבלבול בהוצאה לפועל נובע מהבלבול בהעברת ציווי ה' שהוא בעצמו אחראי לו, והדבר משתקף יפה במשפט המבולבל והמורכב להפליא שיצא מפיו. תוך כדי דיבורו משה מהרהר בקול ומבין את ההשפעה של מעשיו. אכן הכעס אינו משתלם.

היה מעניין? אפשר לקבל דבר תורה שבועי בוואטסאפ! פרטים

2 thoughts on “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'”

    1. שלום רבקה,

      המאמר שלי מנסה לענות על שאלות אלה בדיוק. בנות מדיין לא רק חטאו אלא גם החטיאו את ישראל בעבודה זרה מתוך זנות. הבאת בנות מדיין כשלל עשוי לגרום להמשך בחטאים אלו וייתכן שהאירוניה שבכך היא המכעיסה את משה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *