(ע"פ ידידי אבי מנדלסון)
נתחיל עם מספר פסוקים בעייתיים…
"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (יב לט). הסתירה נמצאת בתוך הפסוק: אם לא הכינו צידה אז מה זה הבצק? בנוסף הרי לפנינו קטרוג על עם ישראל: האם העם לא האמין שיצאו ממצרים ועל כן לא הכינו צידה לדרך?
"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (יד ה). גם פסוק זה לא מובן. פרעה לא זוכר שהוא שלח את העם? מה בדיוק הודיעו לו?
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (יג יט). משה לא יכול "להאציל סמכות" ולבקש ממישהו לסחוב את עצמות יוסף? היה יותר מתאים אילו היה כתוב למשל: "ויקחו בני יוסף" או "ויקחו בני אפרים ומנשה".
התשובה לשאלות אלה היא אחת, והיא מופיעה לכל אורך הפרשות של יציאת מצרים: הן עם ישראל והן פרעה חשבו שבני ישראל יוצאים ממצרים על מנת לחזור כעבור שבוע ימים!
נתחיל בפסוקים שמראים זאת:
"וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּ" (ג יח)
"וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (ג כב): שאילה היא על מנת להחזיר. לא כתוב שבני ישראל "לקחו בתואנת שאילה" אלא בפשטות שהם שאלו, כלומר מבחינתם לא היתה כאן ערמה.
"וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (ה א)
לקראת מכת ערוב פרעה מראה סימני כניעה ומציע שיקיימו את החג לה' במצרים עצמה: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹקֵיכֶם בָּאָרֶץ. וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַָה' אֱלֹקֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ. דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ" (ח כא-כג).
לקראת מכת ארבה עבדי פרעה משכנעים אותו לחזור לשולחן המשא-ומתן. פרעה מציע שישאירו את הילדים מאחור – כנראה מתוך חשש שלא יחזרו: "וַיּוּשַׁב אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם … לְכוּ נָא הַגְּבָרִים … וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (י ח-יא)
לאחר מכת חושך פרעה מוותר גם על הטף – אך מתעקש שישאירו את הצאן והבקר כדי שבני ישראל לא יברחו: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (י כד).
רק לאחר מכת בכורות פרעה נכנע – אך רק בהתאם לבקשה המקורית ללכת על מנת לחזור: "וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי … וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (יב לא-לה).
מתי למדו בני ישראל לראשונה שלא יחזרו למצרים? רק בקריעת ים סוף: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (יד יג).
מיד לאחר שירת הים כתוב: "וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (טו כב). חז"ל מסבירים שמשה היה צריך "להסיע" את בני ישראל משם בגלל שהם רצו להמשיך את ביזת הים. כעת לפנינו הסבר ע"פ הפשט: ים בלתי עביר מפריד לפתע באופן מוחלט ביניהם לבין ביתם במצרים. בני ישראל, ובטח ה-"ערב-רב" שאיתם – בהלם. משה יודע שאסור לשבת באבל על שפת הים אלא להמשיך לנוע ולהתנתק מן העבר.
מדוע נאמר לבני ישראל ולפרעה על יציאה זמנית ממצרים? אני רואה לכך שלוש סיבות:
- אברבנאל מסביר שאילו דרשו מפרעה שחרור מוחלט של העם ייתכן שסירובו היה קשור לחשש אמיתי ומוצדק מפני פגיעה קשה בכלכלת מצרים שהסתמכה על עם העבדים. לא ניתן לצפות ממנהיג שיסכים לפעולה כה דרסטית. חופשה של שבוע אינה כה משמעותית ואנו רואים כיצד התנגד אפילו לכך פרעה מתוך עקשנות עקרונית בלבד.
- בהמשך לכך, כך הוסט הדיון מעניינים מעשיים וכלכליים – אל הנושא התיאולוגי. שחרור העם אינו נובע ממניעים הומניים או ממרי אזרחי – אלא מקבלת מרותו של אלוקי העברים הדורש מתן חופש פולחן לבני ישראל. יציאת מצרים איננה יציאה מעבדות לחירות – אלא החידוש המהפכני של אמונה באל אחד המשגיח על ברואיו ובוחר לו עם תוך שידוד מערכות הטבע.
- בכל יציאה מגלות יהיו כאלה שיבחרו להישאר בסיר הבשר שבגולה. מאחר שהעם חושב על חופשה של שבוע – כולם מצטרפים, וגם אין להם בעיה להשאיר מאחור את כל הנדל"ן.
נראה כיצד מתורצות השאלות לעיל.
צידה לדרך הוא מזון משתמר במיוחד לדרך ארוכה ללא קרור: גבינות קשות, יין, בשר מעושן, ירקות חמוצים, לחם מיובש, פירות מיובשים וכדומה. בני ישראל התכוננו לשבוע בלבד ולכן לא הכינו את כל אלה. בצק נועד להכנת לחם טרי בלבד שיחזיק כשבוע.
פרעה שיחרר את העם לחגוג במרחק של שלושה ימים. רש"י מסביר (יד ה) שמרגלים אשר צורפו לעם ראו כעבור שלושה ימים שהעם ממשיך להתרחק ממצרים. ייתכן שהמתינו יום נוסף, ואז חזרו למצרים ודיווחו על כך לפרעה.
משה טיפל בעצמות יוסף מאחר שכל העם חושב שהוא ישוב למצרים. אילו סיפר משה לחלק מהעם על התכנית האמתית הדבר היה זולג ומגיע לידיעת פרעה. משה כבר יודע שיש גם רכלנים בעם ישראל מאז שהריגתו את המצרי הגיעה לידיעת פרעה שנים רבות קודם לכן.
אנו מקבלים גם תובנה לגבי תלונותיהם הנשנות של בני ישראל, כולל הערב-רב, במסעם במדבר:
"וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (יד יא)
"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז ג)
"וַיָּלֶן הָעָם עַל משֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" (יז ג)
ניתן לקבל יותר בהבנה את התלונות האלה אם נזכור שבני ישראל לא בחרו לצאת ממצרים לצמיתות. רבים מבני ישראל, ובוודאי ה-"ערב-רב", לא היו מצטרפים אילו ידעו שהם מפקידים את חייהם בידיו של משה ללכת במדבר ללא מזון ומים – עם ילדיהם ועם מקניהם. היוצאים ממצרים לא התכוננו נפשית לעזיבת מצרים מאחור – וגם השאירו שם רכוש רב. אגב, ברכוש זה כנראה זכו אותם שכנים שהשאילו לבני ישראל כלים ושמלות, ויש להניח שכמו היום, גם אז היה הנדל"ן שווה יותר מכלים. זוהי אם כן תשובה לשאלה הידועה לגבי המוסריות של שאילת הכלים ממצרים.
האם אחד ממפרשי התורה תומך ברעיון שמלבד משה והזקנים – בני ישראל לא ידעו שהם יוצאים ממצרים לצמיתות?
הרמב"ן בפירושו על הבטחת ה' למשה בסנה – "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (ג יב) מסביר שזוהי תשובת ה' לטענת משה שבני ישראל יפחדו לבוא אחריו לנסות לכבוש ארץ של עמים חזקים:
ואמר עוד מי אנכי כי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כמו שאמרת לי להעלותם אל ארץ כנען, כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם, כאשר אמרת להעלותו אל ארץ טובה ורחבה אל מקום הכנעני
תשובתו של ה' בהבטחה "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (המשך דברי הרמב"ן):
שלא יפחדו מן העמים בבואם אל הר סיני כי לצאת ממצרים ברצון (=באישור) פרעה אל מקום קרוב דרך ג' ימים לזבוח לאלקים בודאי ישמעו ויעשו כן
אנו רואים שלפי הרמב"ן טענת היציאה לשלושה ימים נועדה גם כלפי בני ישראל כדי שלא יימנעו מלהצטרף אל משה בשל הפחד מהרעיון המסוכן וההזוי שהם יצאו לכבוש ארץ עמים גדולים ועצומים.
ניתן להקשות שהרי משה מבטיח מספר פעמים שהנה יוצאים ממצרים והולכים אל הארץ המובטחת. אבל אם נעיין בפסוקים נראה שמלבד כלפי הזקנים, תמיד משה מפריד בין היציאה ממצרים שממש תקרה בקרוב – לבין ההגעה לארץ כנען – המוצגת כאיזה רעיון רחוק, חזון לאחרית הימים.
הנה הדברים הברורים שה' אומר למשה לומר רק לזקנים, כולל הטעיית פרעה:
"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי … לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּ" (ג טז-יח)
שימו לב במיוחד למילים הרצופות: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי". לעומת רצף ברור זה, הקושר בין היציאה ממצרים לבין הכניסה לארץ, בכל דיבור כלפי העם ישנה הקפדה, החוזרת שוב ושוב, להפריד בין היציאה ממצרים לבין ההגעה לארץ כנען:
"וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (ד לא)
"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'. וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו ו-ט)
"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל … וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ … כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' … וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (יג ג-יד)
יש בעניין גם יושר מסוים כלפי בני ישראל שהרי בסופו של דבר רק בניהם יזכו באמת להיכנס לארץ המובטחת.
לסיכום: לפנינו תובנה שבני ישראל ידעו רק על חלק מהתוכנית, כאילו מטרת היציאת ממצרים היתה רק לצורך קיום זבח חג במדבר. תובנה זו לא רק מתרצת מספר פסוקים תמוהים, אלא מבהירה את העלילה ונותנת הסבר-רקע לתהליך שעברו בני ישראל ביציאתם ממצרים ובהליכתם במדבר.
יש הסבר נפוץ למאמר חז"ל שאחד המגרעות של דור המשיח הוא ש-"פני הדור כפני הכלב" (בבלי סנהדרין צז.): הכלב אמנם הולך לפני בעליו, וממש נראה כאילו הוא מובילו – אבל למעשה הוא כל הזמן מסתכל אחורה ואם בעליו משנה כוון הוא רץ ומתקן מיד. כך גם המנהיגים אינם מובילים לפי חזון אלא משנים את דעתם בהתאם לאופנה ובהתאם לסקרים. מנהיגות מונהגת.
כל מנהיג היום מוציא ספר ובו תמצית חזונו כאשר השאיפה היא למכור את משנתו לקהל כמה שיותר רחב. ביציאת מצרים היינו תחת הנהגה שהובילה אותנו אל עבר חזון שלא היה ניתן לקדם בשיטות אלה. חזון כל כך שאפתני שלא היה מתממש אילו היו כל הקלפים חשופים על השולחן.