כולנו מכירים את הפסוק ממשלי, עם המלצה שעולה בקנה אחד עם המלצות טובי הפסיכולוגים בני ימינו. או שמא לא?

לצערי הציטוט לעיל הוא מרש״י על הפסוק. הפסוק עצמו (משלי יב כה):

דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה

כן, קראתם נכון, יש שם שין ימנית ולא סין, והניקוד שונה לחלוטין מפירוש רש״י המתבסס על שני מדרשים המופיעים בתלמוד הבבלי ביומא עה: שם הפכו את השין לסין.

כיצד ניתן להסביר את הפסוק כפי שהוא מופיע לפנינו?

קודם נסביר שהמילה ״ישחנה״ היא מאותו שורש כמו שחוח, משתחוה – כלומר להיות כפוף.

ההסבר הפשוט ביותר הוא שהדאגה מכבידה על האדם וגורמת לשפיפות קומתו – לעומת דבר טוב שישמח את האדם. אם תשאלו למה הכתוב בלשון נקבה, ניתן להסביר שהכוונה לנפש האדם מבלי להזכיר אותה. יש כאן משחק מילים מסויים שההבדל בין ״ישחנה״ ו- ״ישמחנה״ הוא תוספת האות מ׳.

דוגמה דומה נמצא בשמואל ב' יג לט – יד א. תחילה תזכורת קטנה למאבק בין בני דוד: אמנון אנס את אחות אבשלום. אבשלום בתגובה רצח אותו. דוד גירש את אבשלום. כעבור 3 שנים:

וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת. וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם

לב המלך מייחל לאבשלום, והכתוב מעיד "כלתה (נפש) דוד לצאת אל אבשלום" שכן הנפש לשון נקבה (כך מפרשים רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון ורלב"ג). גם אצלנו הלב מתחלף בנפש ומלשון זכר לנקבה מבלי שהנפש תופיע במפורש.

אם נחזור למשל שלנו, לפי ההסבר הזה המשל אינו מעמיק במיוחד, אבל ניתן בהחלט למצוא גם אמירות פשוטות בספר משלי.

הסבר מעט עמוק יותר שניתן לתת הוא שלשון נקבה מוסבת על הדאגה עצמה. לפי הסבר זה (רלב״ג) אדם שיש לו דאגה צריך לדכא ולהדחיק את הרגש. בנוסף, אם יחשוב או ידבר טוב אז יוכל להביס את הדאגה ולהפכה לשמחה. אני כבר לא בטוח שהפסיכולוגים מאשרים, אבל ייתכן שזו כוונת המשורר. קצת קשה שבפסוקים במשלי יש ניגוד בין שני חלקי הפסוק (חכם לעומת כסיל או צדיק לעומת רשע) ואילו לפי הסבר זה אין כאן הנגדה.

אז נמשיך להשתדל לקרוא את הפסוקים כפי שהם מופיעים במקור, ונשים לב כאשר המדרש מסובב קצת את המילים בדומה למאמרי חסידות של ימינו.