בקריאה המקובלת, לפרשיית בנות צלפחד יש אווירה פמיניסטית. הנה קמו נשים בעלות דעה, מעיזות לעמוד בגאון אל מול משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה – ובפיהן דרישה למתן זכויות נחלה גם לנשים.

אז לא בדיוק…

איך עובד נושא הירושה בתורה? אב מוריש את נחלתו לבניו. אישה שרוצה לזכות אף היא בירושה צריכה לעשות פעולה מאוד פשוטה: להתחתן. ביום חתונתה היא תצטרף לגבר שיש לו נחלה משלו. אולי לא מתאים לבחורה שלא רוצה להתחתן – דבר שלא היה קיים באותם הימים, וכנראה לא הוגן כלפי בחורה שלא מצליחה להתחתן, אם כי באותם ימים לבחורה כזאת לא היה למי להוריש נחלה.

מה לגבי אב שנפטר ויש לו רק בנות? לפני פרשיית בנות צלפחד, התשובה זהה לקודם: על בנות צלפחד להתחתן כמו כל האחרות ולמצוא את מקומן במפת ההתנחלות. נחלת צלפחד ז"ל מתחלקת בין אחיו המאושרים. הפתרון הזה הוא בסך הכל הוגן ושוויוני – חוץ ממישהו אחד שיוצא מקופח: צלפחד!

לא מאמינים לי? תקראו שוב את טענת בנות צלפחד (כז ד):

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ

מה שיש כאן זה לא פמיניזם אלא כיבוד אב. שימו לב לשימוש בשורש גר"ע שיחזור בהמשך. בנות צלפחד מנסות "לשמור את שם המשפחה" של אביהן מתוך כוונה להעביר את נחלתו לנכדיו העתידיים (דברים דומים כתבה פרופ' יעל שמש החוקרת את תחום הפמיניזם במקרא). המקרה של צלפחד הוא קריטי שכן לא מדובר בסתם העברת נחלה – אלא בהתנחלות הראשונה בארץ: מי שנמצא שם – נמצא שם "לעולם" שהרי בכל יובל חוזרים למפת ההתנחלות הראשונית.

תשובת ה' היא (כז ז): "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". אכן כאשר אין בנים אז הנחלה עוברת לבנות. מעניין שכעת נוצרה לנו בעיה של חוסר שוויון. הרי כאשר אחת מבנות צלפחד תתחתן יהיו לזוג המאושר שתי נחלות, ולאו דווקא סמוכות אחת לשנייה. אי אפשר לפטור את הבעיה על ידי מכירת אחת הנחלות שכן כל 50 שנה הנחלה חוזרת שוב ושוב לבעליה המקוריים.

בעיה נוספת היא שאם אחת מבנות צלפחד תתחתן למשל עם יהודי – כלומר בחור טוב משבט יהודה, אז הנחלה שלה תהיה לעד שייכת לשבט יהודה במקום לשבט מנשה. כפי שבוודאי זכור לכם, על בעיה זו אכן יתריעו ראשי משפחות שבטן של בנות צלפחד ממש לפני סוף ספר במדבר (לו א-ד):

וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת … מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף … וַיֹּאמְרוּ … וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ … וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ. וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן

שימו לב לחזרה המשולשת על הפועל גר"ע כביכול לטעון שאם צלפחד הוגרע – הרי אנו הוגרענו פי שלושה! גם טענות ראשי המשפחה התקבלו, ושוב במילים זהות לפעם הקודמת (לו ה): "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים". בנות צלפחד הוגבלו להתחתן בתוך שבט מנשה.

בחפירה ארכיאולוגית בעיר שומרון נתגלו יותר משישים חרסים המתעדים משלוחי יין ושמן שהועלו כמס למלך. חלק משמות המקומות מתאימים לשמותיהם של ראשי משפחה משבט מנשה וביניהם: אביעזר, חלק, אשריאל, נעה וחגלה. אנו לומדים מכאן שהנחלות להן זכו בנות צלפחד ממש נקראו על שמן. משפחות שבט מנשה מנויים בפרשתנו (כו כט-לד):

בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי. אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי. וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי. וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי. וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת

בדרך כלל שני אירועים הקשורים לנושא אחד יצורפו יחדיו במקרא. כך לדוגמה מותו של תרח מצורף לתאור משפחתו בסוף פרשת נח למרות שמת כעבור שנים רבות, מעט לפני נישואי יצחק. בהתאם לשיטה זו היינו מצפים ששתי ההתדיינויות בנושא בנות צלפחד יצורפו יחדיו לקבלת תמונה מאוחדת של שני חלקי הדיון המשפטי. יכולנו לדמיין את בנות צלפחד עומדות כתובעות ואת ראשי שבטן עומדים מנגד בהגנה. אך במקרה שלנו ניתן להתרשם שהמקרא עשה להיפך ושם מרחק רב ככל הניתן בין פנייתן של בנות צלפחד לבין פנייתם של ראשי מטה מנשה. אני חושב שהכוונה בכך היא להבחין בין כוונותיהן החיוביות של בנות צלפחד לכבוד אביהן ולזכות בנחלה בארץ, לבין כוונתם של בני שבטם שדאגתם היתה מעשית / כלכלית ואולי מעט יותר קנטרנית. צרוף שני הארועים היה מוריד את הדיון הראשון לרמה של הדיון השני ופוגם באווירה ובהתרשמותנו מצדקת טענותיהן ומטהרת מניעיהן של בנות צלפחד.

כאשר אנו קוראים בימינו את פרשיית בנות צלפחד קל לטעות ולשייך חשיבה מודרנית לנפשות הפועלות. בנות צלפחד לא שיפרו את מעמד האישה ואף לא ניסו לעשות כן. בנות צלפחד פעלו מתוך הכללים שהיו נהוגים באותם זמנים ודווקא מכאן מגיע הלימוד הגדול שלנו:

שימו לב שבנות צלפחד יצאו מאהליהן וניגשו אל ראשי העם על מנת לשטוח לפניהם את טענותיהן. אין זה נכון לומר שמקומה של האישה הוא בתוך האוהל.

שימו לב שאיש לא חשב להדוף את הנשים מלגשת אל אבי הנביאים משה רבינו. לנשים יש זכות מלאה במרחב הציבורי והן יכלו להגיע עד לפתח אוהל מועד שהוא הגבול גם עבור גברים. אין הדרה.

שימו לב שבנות צלפחד מקבלות "זמן מסך" – אין מבטלים את דבריהם בטענה שנשים שיחתן קלה. גם לפי חז"ל "בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (בבלי בבא בתרא קי"ט:).

שימו לב שיש להן זכות מלאה לבוא ולשטוח את טענותיהן בבית הדין "לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (כז ב). האישה היא ישות משפטית ואינה צריכה להיעזר באביה או בבעלה בבואה לפני השופט.

שימו לב שבנות צלפחד הן המדברות לפני בית הדין. אין בית הדין נחבא בפינה מפחד הערווה שבהבטה אפילו באצבע הקטנה של אישה.

שימו לב שמשה גדול הנביאים משוחח עימן בבית המשפט כאשר הרושם המתקבל הוא שדבר מקובל הוא והגיוני שאישה תדבר עם גבר שלא כמנהגם של מחמירים כיום המסוגלים פשוט לא לענות לאישה ברחוב שתבקש הנחייה למחוז חפצה.

אנו מקבלים שיעור בדוגמה אישית ממשה רבינו מהו היחס הנכון אל הנשים במרחב הציבורי. מי שמתעקש לומר אחרת סותר את הפשט של התורה, משפיע לרעה על סביבתו, ומחנך את ילדיו בדרך עקומה. ניתן לתת לנשים תפקידים ציבוריים של הנהגה, ניתן לקרוא למוסד או יישוב על שם אשה אם היא צדקת וחכמנית כאחת מבנות צלפחד ויש להעלות על נס את חלקן של הנשים בעשייה הציבורית.