מהי שמיטה

בשנת השמיטה קיים הדין של שמיטת כספים המהווה נתינה אמיתית לעניים. מדוע גם איסור עיבוד הקרקע בשנת השמיטה נחשב כנתינה לעניים הרי אם לא זרענו אז גם אין תבואה בשדה?

*

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן (כה כ-כב).

נשמע פשוט, אך הפשט חמקמק כאן. מן הפסוק האחרון ברור שאת התבואה שנזרעה בשנה השמינית אוכלים בשנה התשיעית. התבואה הישנה שם היא עוד מהשנה הששית אותה ה' מבטיח לברך באופן מיוחד.

מספר שאלות:

  1. למה השאלה היא לגבי השנה השביעית הרי השנה הששית היתה רגילה, כך שהבעיה העיקרית היא מה נאכל בשנה השמינית?
  2. מה זאת אומרת "תְּבוּאָתֵנוּ" הרי אם לא זרענו אין תבואה – והיא לבטח אינה "שלנו"?
  3. למה צריך שתבואת השנה הששית תספיק לשלש שנים הרי שנת השמיטה מחסירה שנת יבול אחת בדיוק?

רמב"ן מסביר שהמקרא מסורס ויש לקרוא: "וכי תאמרו בשנה השביעית: מה נאכל?". לגבי "תְּבוּאָתֵנוּ" רש"י נדחק לומר שגם יין ופירות נקראים "תבואה" למרות שהשאלה היתה לגבי לחם וגם בהמשך רש"י חוזר ומתייחס לזמני זריעה וקצירה של תבואה. לגבי שלוש שנים קשה להבין את רש"י. ברכת אשר מסביר שעל פי רש"י השנה הששית בכלל השלוש והשאלה היא איך תספיק תבואת השנה הששית עד לקציר השנה השמינית. תשובת ה' היא שלא רק שהיבול יספיק עד לשנה השמינית אלא אפילו, כבשנים רגילות, תאכלו את התבואה הזו כתבואה ישנה עד לאסיף שבתחילת השנה התשיעית. הסבר זה אינו מסתדר עם הפסוקים, ואני הרי הקשיתי שאפילו לגבי השנה השביעית אין בעיה של אוכל אז רש"י מרחיב את הברכה אף לשנה הששית? ברוב השנה הששית אוכלים יבול מן השנה החמישית.

לפני שאביא את הסברי אסייג ואזכיר שהפשט והדרש הם שני רבדים שונים בתורה. ההלכה "נדרשת", כלומר מבוססת על דרש ולא על פשט. אני מתרכז בפשט ואינני טוען שיש לגזור מן הפשט להלכה.

כל הקושיות נעלמות אם ניזכר שבתורה חודש ניסן הוא החודש הראשון שלנו. בתורה ראש השנה מוזכר רק כיום זכרון תרועה בחודש השביעי. בכל פעם שמונים את שלושת הרגלים תמיד פסח הוא הראשון.

שנת השמיטה מתחילה בחודש ניסן! לאחר שזרענו בשנה הששית בהתאם לציווי "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" (כה ג) אנו מצווים להימנע מלאסוף את "תְּבוּאָתֵנוּ" ולהשאירה לעניים. איזו נתינה מדהימה לעניים! אם בשנה רגילה מתחילים לאכול תבואה חדשה כבר בפסח (שבועיים לאחר תחילת השנה) אז אכן יש לעשירים שאלה "מַה נֹּאכַל" לגבי כל שנת השמיטה שהרי "לֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" אלא הפקרנוה לעניים.

בחציה השני של שנת השמיטה – בחורף – אסור לזרוע וכך יוצא שבשנה השמינית אין מה לקצור. מבחינת העשיר שנת השמיטה אכן פגעה ביבול של שתי שנים! עונה לנו ה' שיבול השנה הששית שנאסף בתחילת שנה זו (פסח עד שבועות) יספיק בדיוק לשלוש שנים מעת לעת: רוב שנת השש, שנת השבע והשמונה ועד פסח/שבועות שבתחילת השנה התשיעית – "עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן".

ניתן להקשות על גישה זו שהרי ביחס לשנת השמיטה והיובל מוזכרים צמדים רבים של זריעה וקצירה, למשל: "לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ" (כה יא) ולא לפי סדר השנה – קצירה ואז זריעה. אפשר לענות שסדר הכתיבה הוא לפי סדר הפעולות ההגיוני לגבי תבואה בלי קשר לסדר השנה. הוכחה לכך ניתן לראות בפסוק שכבר ראינו שאמנם מזכיר זריעה לפני קצירה אך משייך את הזריעה לשנה השמינית ואת הקצירה לשנה התשיעית: "וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה (של השנה הששית) יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ" (כה כב). תבואת השנה התשיעית מקורה מן הזריעה של השנה השמינית.

נניח שזהו אכן הפשט. כיצד ייתכן שההלכה כל כך שונה? כיצד ייתכן לאפשר זריעה בחורף כאשר על פי הפשט אנו עדיין בשנת שמיטה? לפי הבנתי שיטת הדרש היא הקובעת להלכה ולא הפשט. סתירה בין הפשט לדרש היא בעייתית רק אם היא תסתור לגמרי את רוח הפשט. כל עוד עדיין מדובר בתקופה באורך שנה של איסור עבודה בשדה למען העניים – הרי שיש כאן קיום של רוח הדברים.