במשך ארבעים שנות נדודים במדבר אכלו בני ישראל מן. לא היו עניים ולא היו עשירים: כל אדם קיבל מנת עומר למאכל ליום: עומר לגולגולת. בשבת לא ירד מן, ולמעשה מקור שמה של השבת הוא משביתת המן. השבת מופיעה לראשונה בתורה בשם זה בפרשיית המן:
רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות טז כט)
זה גם מסביר מדוע בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן מתוארת השבת כ-"זכר ליציאת מצרים" שכן השבת (בדומה לסוכות) מזכירה לנו לדורי דורות את המן שירד לאבותינו במדבר, או יותר נכון את המן שלא ירד לאבותינו יום אחד בשבוע ובכך הפך את יום השבת לדבר מוחשי וברור – "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא יג).
מישהו זוכר באיזה תאריך מדויק שבת המן כאשר נכנסו בני ישראל לארץ כנען? אל תנסו להיזכר בדיון בגמרא, התשובה מתועדת ומופיעה במפורש בפסוקים הבאים מספר יהושע (ה י-יב):
וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא
בפסוק הראשון כתוב שפסח חל ביום י"ד לחודש הראשון. ביום שלמחרת, ט"ו בניסן, מתחיל חג המצות, וביום הזה בני ישראל כבר לא אכלו מן. אבן עזרא ורד"ק שם מבחינים בין "עבור הארץ" שהיא יבול השנה שעברה לבין "תבואת הארץ" שהיא יבול השנה הבאה: עבור מלשון עבר, תבואה מלשון באה. בעצם אותו היום שבת המן.
ביום שלמחרת מתחילים לספור את ספירת העומר. המילה עומר מצלצלת מוכר? ביום שלאחר שביתת המן, ספירת העומר ממשיכה את הרעיון של העומר לגולגולת של המן: מצד אחד אנו מכירים בכך שהקציר ניתן לנו מאת ה' כמו המן (מהשמיים דרך הגשם); מצד שני אנו מכירים בזכותם של העניים לקבל את חלקם מתוך השפע שניתן לנו, גם אם לא מקבל כל אדם עומר לגולגולת באופן נסי.
שני הרעיונות האלה בדיוק מופיעים בספירה אחרת שיש לה דמיון רב לספירת העומר: ספירת שמיטות עד ליובל. גם בשמיטה ויובל אנו מצד אחד מכירים באדנותו של ה' על הקרקע (שמיטת קרקעות, חזרת איש לאחוזתו) ומצד שני דואגים לעניים (פרות השמיטה לעניים, שמיטת חובות, שחרור עבדים וחזרת איש לאחוזתו).
אבל מהו המקור לתאוריות היפות שלי? האם הן מופיעות בתורה?
כן, אם יודעים איך לקרוא בזהירות:
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן … וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' … חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (כג י-כב)
בפיסקה זו מספר ביטויים חריגים. הראשון הוא "חוקת עולם לדורותיכם". ביטוי זה מרחיב פעולה חד פעמית והופך אותה לפעולה שחוזרת כל שנה. לאיזו פעולה חד פעמית מתייחס התיאור הזה? התשובה לכך היא שהפתיחה "כי תבואו אל הארץ" אינה כללית: הכתוב מתייחס לאותה שנה ראשונה להגעתנו לארץ. באותה שנה ראשונה, למחרת שביתת המן, יש להביא עומר ראשון של הקציר אשר יונף על ידי הכהן. הפיסקה גם מסתיימת בהתייחסות לעניים – למרות שאין סיבה אחרת לכך.
אכן, כאשר הגיעה אותה שנה של הכניסה לארץ, אנו רואים שהפסוקים ממש מתמקדים בתיעוד מדויק של התאריך של שביתת המן. שימו לב לשימוש במינוח "שביתה" לגבי הפסקת המן, ושימו לב גם לביטויים יוצאי דופן המקשרים בין הפסוקים בתורה לפסוקים אלה מיהושע (ה י-יב), הפעם עם הדגשות:
וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא
אנו רואים איך ספירת העומר קשורה להפסקת העומר של המן וכך הרעיון שמאחורי ספירת העומר הוא חברתי.
אבל מדוע אנו סופרים עד שבע? התשובה צריכה להיות ממש משכנעת מאחר שאנו אפילו סופרים שבע פעמים שבע להדגשה.
נסו לחשוב מתי אדם סופר ימים. אני מצליח לחשוב על אסיר בבית הכלא, חייל מייחל לשחרור, תלמיד המחכה לחופש הגדול ומעוברת ליום הלידה. המכנה המשותף לכולם הוא חוסר אונים מול גורם חיצוני שאינו נתון לשליטתם. הסופר בספירתו מביע את אפסותו ואת חוסר שליטתו על מצבו. עליו להמתין לדבר מיוחל מבלי יכולת לעשות כבר עכשיו את רצונו.
אכן בספירת ימי השבוע אין ביכולתנו להקדים או לעכב את בוא השבת. כך גם לגבי שמיטה ויובל. אותו פרק הזמן בו אנו מנועים מלקדם את עניינינו הגשמיים בוא יבוא אם נרצה בכך וגם אם לא.
אם נשלב זאת עם הרעיון החברתי שראינו קודם – הרי שהדאגה לחלש בחברה איננה בגדר המלצה בלבד. אנו מוכרחים לתת לעבדינו לנוח בשבת, לשמוט את חובותינו בשנת השמיטה ולהחזיר את הקרקע לבעליה המקוריים בשנת היובל. ימי ספירת העומר מזכירים לנו את זכותם של העניים בפירות הקציר, הזכות המוקנית להם על ידי אדון כל הארץ, מקור הגשם והברכה.