משלי כ כז

כולנו מכירים את הפסוק שבגללו מדליקים נר נשמה. הפסוק הזה מאוד מרגש והוא אומר שכמו שלנר יש שלהבת כך הנשמה היא החלק מאת ה' בגוף שלנו. או משהו כזה, כי זה לא בדיוק מסתדר במילים (תנסו).

בכל מקרה שוב מספר מילים שנותקו מפסוק, וההבנה המקובלת שלהם אינה מסתדרת בכלל עם שאר הפסוק. אני מזכיר שזהו ספר משלי והוא מדבר כמובן במשלים. הנה הפסוק:

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן

'חופשׂ' זה כמו 'חושׂף', בדומה למילה 'כשׂב' שמגיעה לפעמים כתחליף ל-'כבשׂ'. גם ללא זאת, 'חופשׂ' מלשון לחפשׂ. הפסוק אומר שה' יודע את כל מחשבות האדם. חדרי בטן משולים למסתרים שבהם מסתיר האדם את מחשבותיו ותחבולותיו. המשל של משלי הוא שה' משתמש בנר ומאיר את מחשכי האדם. מחשכים אלה כוללים את הנשמה ואת חדרי הבטן – כלומר גם את מחשבותינו הגבוהות וגם את יצרינו הנחותים.

השימוש במילה 'נר' יכולה להיות כאן ממש כפועל. ה' נר את נשמתנו. אפשרות חלופית היא שה' הוא נר של נשמת האדם, כלומר מאיר את מחשכיה. האדם מתואר כאן כיצור אפל ונחות ואני לא בטוח שכדאי לחגוג את הפסוק הזה עם נרות, כפי שאנחנו לא חוגגים את: "ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל" (תהלים צד יא).

'נר' ו-'לחפש' מזכירים לנו פסוק אחר – "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַם בַּנֵּרוֹת" (צפניה א יב) וראו מה כתבתי על כך כאן.