מדוע אסור לשבור עצם בקרבן פסח, איסור שלא מצאנו באף קורבן אחר?

בציווי של ה' על קרבן הפסח אל משה ואהרן (יב ג-יא) אנו מוצאים את לקיחת השה לבית או יחד עם השכנים, שמירתו, שחיטתו, נתינת דמו על המזוזות והמשקוף, צלייתו, אכילתו עם מרור בחיפזון ואיסור להותיר ממנו לבוקר.

בצווי של משה לזקני ישראל (יב כא-כב) אנו רואים דגשים אחרים לגמרי: יש למשוך את השה, לשחטו בסף הדלת, להשתמש באגודת אזוב כדי לתת מהדם אשר בסף על המשקוף והמזוזות, וחל איסור לצאת מהבית עד הבוקר.

בהתאם לגישה שדברי תורה משלימים זה את זה, הכתוב מנצל את החזרתיות שבסיפור (ה' מוסר למשה – משה מוסר לזקנים) ובמקום לתת לנו את אותו הפירוט פעמיים – אנו מקבלים חלק מן הדברים כל פעם. כך אנו גם מונעים חזרה מיותרת וגם מקבלים סיפור שוטף.

לאחר היציאה ממצרים, מספר פסוקים בלבד לאחר מכן (יב מג-מט) פונה ה' שוב אל משה ואהרן עם סט נוסף של חוקים לגבי קרבן פסח: נוכרי, תושב ושכיר אינם יכולים להשתתף – לעומת גר ועבד שיכולים להשתתף לאחר שמלו; אסור להוציא מהבשר אל מחוץ לבית ואסור לשבור בו עצם. פירוט זה אינו תקף לגבי פסח מצרים שהרי הוא כבר היה – ואף אינו תקף לאחר הכניסה לארץ כפי שנאמר במפורש (דברים טז ה-ז):

לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.

חייבים לומר שציווי זה מתייחס לפסח במדבר, או לפחות לגבי פסח שנחוג שנה לאחר יציאת מצרים (במדבר ט א-ה). שם בציווי על פסח שני (במדבר ט ט-יד) אנו מוצאים שוב את האיסור להשאיר ממנו עד בוקר, איסור שבירת עצם וכן הכללת הגרים במצווה.

לגבי האיסור להוציא מהבשר אל מחוץ לבית – לא היה צורך לומר איסור זה במצרים שכן היה אסור לצאת מפתח הבית, וגם היה איסור להותיר מהקרבן עד הבוקר. אך מדוע יש לנו איסור חדש לשבור עצם בקרבן הפסח? מדוע אין איסור זה מופיע בפסח מצרים?

כאשר ניסיתי להיזכר מתי ראיתי מישהו שובר עצמות של מה שהוא אוכל נזכרתי במנהג לאכול את המנה "עד הסוף" תוך שבירת העצמות ואכילת תוכנן. מי שעושה כך, או שראה מישהו שעושה כך, ודאי שם לב לכמות הזמן הארוכה שפעולה זאת לוקחת. לכן אני חושב שאיסור שבירת העצמות הוא מה שנשאר מהציווי על חיפזון בפסח מצרים. אם השערה זו נכונה אז גם ברור שלא היה צורך לצוות על כך בפסח מצרים שם היה ציווי מפורש לאכול את הקרבן בחיפזון, וממילא לא היה פנאי לאכול את תוכן העצמות ותוך כדי כך למדנו שבאופן כללי, האיסור להותיר מקרבן אינו מחייב לאכלו בצורה לא מקובלת עד כדי אכילת העצמות או תוכנן וניתנה תורה לבני אדם ולא למלאכים.