להלן אחת הפרשיות הקשות ביותר להבנה בתורה.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (ו א-ז)

מי הם בני האלוקים? מה פרוש "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם", מה פרוש "בְּשַׁגָּם הוּא בָשָׂר" ומה משמעות המספר 120 שנה כאן? פסוק זה נשמע כמו עונש מסוים, אך רק לאחריו אנו לומדים שכל בני האדם חטאו ושנגזר עליהם למות במבול.

רבים (רש"י אבן עזרא ועוד) מנסים לברוח מהבעייתיות שבפסוקים אלה על ידי פרוש שבני האלוקים הינם שופטים או מושלים. לדעתי פרוש זה נפסל מאחר שאין שום סיבה שאנשים אלה יולידו ענקים או "גיבורים" עתיקים, "אנשי שם". הביטוי "עולם" במקרא מתייחס לזמן ולא כמו בעברית מודרנית. ענקים אלה גם מוזכרים במפורש במקומות אחרים במקרא:

וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק … וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (במדבר יג כב,לג)

וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת (שמואל א יז ד)

בני האלוקים מוזכרים בעוד מקום: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם" (איוב א ו  ושוב איוב ב א). מפסוק זה ניתן ללמוד שבני האלוקים הינם נושאי תפקידים שונים בפמליה של מעלה (רש"י פרוש שני), כאשר הביטוי "בני האלוקים" דומה לביטוי "בני הנביאים" שפרושו: השייכים לחוג הנבואה. אני מבחין בין פמליה של מעלה לבין מלאכים שכן להבנתי מלאכים הינם זמניים, יש להם תפקיד מוגדר וכאשר מלאך מבצע פעולה זה כאילו שה' מבצע אותה: איני מכיר מקום שבו ה' מדבר עם מלאך. לא כן בני האלוקים שמשמע מכאן שיש להם קיום ארוך ימים, רצון משלהם ואפילו יצר הרע ויכולת הולדה – ממש כמו האדם הנתון כמובן לחסדי ה' ועם זאת מסוגל הוא לאכול מפרי עץ הדעת. הפירוש השני של רש"י מתאים לפירוש זה וכך כתב רש"י בבבלי יומא סז: ד"ה עוזא ועזאל: "מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלקים את בנות האדם". דברי רש"י מבוססים על ילקוט שמעוני רמז מד.

גם בפירוש זה יש קושי שכן יוצא שבני האדם נענשים על חטאיהם של בני האלוקים. אך מקריאה זהירה ניתן לראות שישנם שני שלבים בפסוקים לעיל (מלבי"ם). בשלב ראשון כמענה להתערבות בני האלוקים עם בני האדם, הפתרון הוא "לא ידון רוחי באדם" וכו'. בשלב שני כמענה לרעת האדם ישנה החלטה המוצגת בדרמתיות של מחִיית האדם יחד עם כל שאר החיות. מכאן שהפתרון הראשון אינו כולל מות.

קשה לנו לדמיין קשר הולדה בין אדם לבין דמות רוחנית דוגמת השטן. כבר ביארתי בעבר שבפרשת בראשית העולם לא היה כמו העולם המוכר לנו היום. צריך להוסיף שלפני המבול האדם היה שונה – היה בו חלק רוחני הרבה יותר משמעותי שאיפשר ל-"בני האלוקים" להתחבר עימו לצורך הולדה. הפתרון עליו מבשר ה' בפסוק הוא הסרת הצד הרוחני הזה מהאדם. "לא ידון רוחי באדם לעולם" פירושו: לא אתן עוד רוחי באדם (ע"פ בראשית רבה כו ו וכן אבן עזרא) כאשר ידון מלשון נדן החרב (רבינו בחיי, חזקוני) ובצליל דומה ל-"נתן". ההמשך "בשגם הוא בשר" עניינו: מאחר שהוא נמשך אחר הבשר שבו, יישאר הוא רק בשר.

הרמב"ן מאופן מפתיע (או שמא לא מפתיע) מפרש בדיוק כך את פסוקינו:

והנכון בעיני כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ואיננו ראוי להיות רוח אלקים בקרבו והענין לומר כי האלקים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו והנה נמשך אחרי הבשר והתאוות הגופניות "נמשל כבהמות נדמו" ולכן לא ידון עוד רוח אלקים בקרבו כי הוא גופני לא אלקי

גם אור החיים אומר דברים דומים על פסוקינו בד"ה לא ידון רוחי:

שבתחילה היה ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, "ויהי כי החל האדם" פירוש נתחלל או נעשה חולין, הובדל מהדרגת נביא

ובנוגע להמשך בדבר מאה ועשרים שנה ישנה תמימות דעים שהכוונה לארכה של 120 שנים עד למבול (אונקלוס, ת' יונתן, רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, ספורנו ועוד) ויוצא שגזירת הסרת הרוח היתרה שהיתה באדם היא לסוף 120 שנים. בהמשך, הגזרה בדבר המבול מתווספת לגזרה הראשונה ושתי הגזרות מתבצעות ביחד. האם נוכל לראות בפסוקים שאכן במבול היתה הסרה של רוח?

בפסוק שלנו מופיעות המילים "רוח" ו-"בשר" והן משמשות מכאן והלאה כמילות מפתח. לקראת המבול ובמהלכו מופיע "בשר" 7 פעמים ו-"רוח" 3 פעמים:

כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר (ו יב), קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי (ו יג), לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים (ו יז), מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא (ו יט), מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים … מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ (ז טו-טז), וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר … כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו (ז כא-כב).

המבול מסתיים בפסוק "וַיַּעֲבֵר אֱלֹקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (ח א) כלומר הרוח בידי ה'. פסוק זה קצת מזכיר לנו: "וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (א ב). אך לאחר המבול מופיע "בשר" 7 פעמים ואילו "רוח" אינו מופיע כלל:

כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר (ח יז), אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ (ט ד), וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד (ט יא), בְּכָל בָּשָׂר … לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר … בְּכָל בָּשָׂר … בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר (ט טו-יז). לעומת לפני המבול שלפעמים נזכר הרוח כחלק מן הבשר, הרי שלאחר המבול נשאר רק בשר.

לאחר המבול ירד נח מגדולתו והפך לאדמה בלבד – "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (ט כ), ומעתה רוח אלקים נמצאת רק אצל יחידי סגולה כגון יוסף, "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ" (מא לח) וכן בצלאל – "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים" (שמות לא ג), ומקושרת מכאן והלאה עם הנבואה: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹקִים" (במדבר כד ב)

הפיסקה בה אנו דנים מלמדת אותנו שיש יסוד לכל מיני סיפורי עמים משנים קדמוניות בדבר "בני אלים" בעלי יצרים שהולידו "חצאי אלים" וכל מיני "גיבורים" כאשר לבני האדם היה חלק רוחני יותר משמעותי שאיפשר זאת. עם זאת מובהר כאן ללא ספק שגם היצורים האלה נתונים הם למרותו של הבורא היחיד אשר יצרם, אשר מצפה מהם להתנהגות נכונה ואשר קובע את גורלם כרצונו.