הפסוקים החותמים את פרשתנו מתארים את מותו של משה. מדוע לא כתוב בתורה באיזה תאריך מת משה? תאריך מות אהרן, א' אב, מופיע במפורש: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (במדבר לג לח).

לכאורה אין כאן בעיה שהרי מסורת בידינו שמשה נולד ומת ביום ז' באדר. הנה המקור לכך:

בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד. מנין שבשבעה באדר מת? … כתיב (דברים לד) "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום" … וכתיב (יהושע א) "בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן" וכתיב (יהושע ד) "והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון". צא מהן שלשים ושלשה ימים למפרע הא למדת שבשבעה באדר מת משה. ומנין שבשבעה באדר נולד משה? שנאמר (דברים לא) "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום…" שאין ת"ל היום, מה ת"ל היום? מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש (בבלי קידושין לח.)

מה שמעניין בלימוד לעיל הוא שתאריך לידתו ומותו של משה אינם מסתמכים על מסורת אלא על חישוב המתבסס על פסוקים. יש כאן הנחה שחוץ משלושים ימי האבל ושלשה ימי הכנה לא היו ימים נוספים בינתיים. יוצא מכאן שמותר להתבסס על מידע אחר ולטעון שיום מותו של משה היה מוקדם יותר. למשל:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁבְעִים יוֹם אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַמָּן אַחַר מִיתָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה. הָא כֵיצַד? מֹשֶׁה מֵת בְּשִׁבְעָה בִּשְׁבָט, וְאָכְלוּ הֵימֶנּוּ עֶשְׁרִים וְאַרְבָּעָה שֶׁלִּשְׁבָט, וּשְׁלֹשִׁים שֶׁלַּאֲדַר, וְאוֹתָהּ שָׁנָה לֹא הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, וְשִׁשָּׁה עָשָׂר שֶׁלְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְהוֹשֻׁעַ ה,יב): "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת". (מכילתא בשלח ה טז לה)

אז אנחנו רואים שיש כאן דעה שמקדימה את יום מותו של משה בחודש בדיוק! ננסה למצוא את תאריך מותו של משה על פי הפשט. התאריך האחרון שמופיע בתורה הוא פתיחת חומש דברים – א' שבט: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (א ג). פסוק זה כנראה מתייחס לפחות לחלק גדול מנאומו של משה. עכשיו לא נותר אלא לעיין בחומש ולחפש היכן מתחלפים הימים וכך נוכל להגיע לתאריך מותו של משה.

נתחיל ביום א' שבט. בפסוק כתוב שבאותו יום נאם משה את נאומו אל בני ישראל. הנאום הוא רציף החל מתחילת חומש דברים ועד פרק ד פסוק מ: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים". לאחר כמה פסוקים המתארים את קביעת ערי המקלט בעבר הירדן, מתחיל ציטוט חדש, ממש ארוך הנמשך עד סוף פרק כו: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (ה א). המילה היום מלמדת שזהו עדיין אותו היום. שני הפסוקים מתייחסים אל הרשימה הארוכה של המצוות המפורטת מפרק יב ועד סוף הציטוט הזה בסוף פרק כו. הגיוני על כן שהפסוק הפותח, בתאריך א' שבט, כולל לכל הפחות את כל הנאום עד כאן.

פרק כז מתחיל כך: "וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". גם כאן אנו רואים שאנחנו ממשיכים את אותו היום. פסוק יא: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" ומשה מצוטט עד סוף פרק כח. גם בפרקים כט-ל מופיעה המילה "היום" 14 פעמים ואנו מגיעים לפרשת וילך שנפתח במלים "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם".

המסקנה המתבקשת היא שכל חומש דברים מתאר את האירועים שהתרחשו ביום מותו של משה. המילה "היום" היא מילה מנחה לכל אורך חומש זה והיא מופיעה בו 75 פעמים (יותר מאשר בכל שאר החומשים ביחד). כך ה' מצווה על משה בדבר מותו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל … הַר נְבוֹ … וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה" (לב מח-נ). להבנתי, הביטוי "עצם היום הזה" מבטא את ייחודיותו של היום בכך שארעו בו אירועים הרי משמעות. לשם השוואה, "עצם היום הזה" מופיע שלש פעמים ביחס ליום יציאת מצרים, פעמיים ביום ברית המילה של אברהם וגם שלוש פעמים לגבי יום הכיפורים בפרשת אמור. היום הזה הוא אכן מיוחד אם באותו היום כרת משה את ברית ערבות מואב בין בני ישראל לבין ה', וכן אם קורות אותו היום מתוארים לאורך כל ספר דברים.

הקראת נאומו של משה לוקחת בערך 3 שעות. רשימת המצוות ניתנה עוד בהר סיני כפי שמשה הסביר פעמיים (ד יא-יד, ה כ-כח) כך שמשה כתב את ספר "משנה תורה" במהלך 38 השנים של הנדודים במדבר. הוספת שירת "האזינו" לקחה עוד מספר שעות ביחד עם הקראתה. יום עמוס – אך אפשרי. מעניין שבין א' אב לבין א' שבט מפרידה בדיוק חצי שנה.

אז יש לנו את תאריך פטירתם של משה ואהרן, שניהם נפטרו בראש חודש. מה בדבר אחותם הגדולה מרים?

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם (במדבר כ א)

קראתם נכון, מרים הנביאה נפטרה בראש חודש ניסן. בשונה מעברית ימינו, אם במקרא מצוין שדבר ארע ״בחודש״ אז הכוונה היא ליום ראש החודש עצמו.

*

מי כתב את חמשת חומשי התורה?

לא, אינני משתייך לכת מבקרי המקרא. בעניין זה ראוי לעיין בדברי חז"ל לגבי פסוקי הסיום של התורה המתארים את מות משה.

בפרשת וילך ראינו שהפסוקים המתארים כיצד סיים משה לכתוב ספר ומסר אותו לכהנים אינו מדבר על ספר התורה שבידינו. אין תעוד בגוף התורה לגבי כתיבתה. מצד שני ראינו שאצל יהושע קיים "ספר תורת משה".

אז מי כתב את חמשת חומשי התורה?

נענה כמו יהודים טובים בשאלה: מי כתב את ספר שמואל, שם מופיע מותו של שמואל בשמואל א פרק כה? מי כתב את ספר מלכים או את ספר שופטים, שני ספרים המתארים תקופות של מספר דורות? שמו של כותב הספר או עדות על עצם כתיבת הספר איננה חלק מהתוכן של ספרי הקודש (מלבד מקרים יוצאי דופן כגון מגילת אסתר). אפילו בספר של נביא כגון יחזקאל אין אזכור מפורש לכך שהדברים נכתבו והרי הם לפניכם כספר. גם בימינו אין מקובל לכלול בתוך ספר תעוד על כתיבתו שלו לבד משם המחבר על הכריכה. תשתחררו מהצורך למצוא בתורה עדות לכתיבתה או לחתימתה. התורה היא ספר חינוך ולא תעוד היסטורי, והתורה אינה צריכה לתעד את כתיבתה שלה.

לשאלה מי כתב את 12 פסוקי סיום התורה המתארים את מות משה ישנם שני הסברים (תלמוד בבלי מנחות ל.): הראשון הוא שמשה כתב בבכי על מותו; השני הוא שיהושע חתם את הספר. אבן עזרא מעדיף את הפרוש השני ומכנה אותו "סוד השנים-עשר". מדוע מדובר ב-"סוד" אם הדברים מופיעים בגמרא? מפרשו הגדול של אבן עזרא – הצפנת פענח (ר' יוסף בן אליעזר טוב עלם, חי כ-200 שנה לאחר אבן עזרא), מסביר שאבן עזרא כולל בסוד השנים-עשר פסוקים נוספים שנביאים מאוחרים יותר הוסיפו לתורה. על "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב ו) הוא כותב: "וכתב אותו אחד מן הנביאים כאן, ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר? הואיל ודברי כולם אמת והם נבואה". בהמשך הוא מסביר גם שאיסור "בל תוסיף" חל על מניין המצוות ועיקריהם ולא על מילות התורה.

כך אני מבין את דברי הצפנת פענח: ספר התורה הוא ספר שהוכתב מילה במילה בנבואה. יוצא שהמחבר הוא ה'. אם ה' פונה אל נביא ומורה לו להוסיף מספר מילים בתורה מבלי להשפיע על מניין המצוות ועיקריהם – הרי שזכותו של כבוד המחבר לבצע הגהה בספרו.

הגמרא (בבלי חולין ק:) דנה בשאלה האם האיסור על גיד הנשה חל גם על בהמות טמאות. בתרגום ופיסוק שלי:

שנינו: נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר: אף בטמאה. אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה כאשר עדיין בהמה טמאה מותרת להן? אמרו לו: בסיני נאמר – אלא שנכתב במקומו

לפנינו מקור נוסף לפיו קיימת מעין "עריכה" כבר בתורה עצמה. אגב מקריאת הפסוק עצמו ניתן להתרשם שהוא אינו במקומו: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית לב לג). פסוק זה מזכיר את בני ישראל לראשונה בתורה. גם האזכור השני של "בני ישראל" בתורה נראה תלוש ממקומו והוא פותח את רשימת "הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לו לא).

*

אם כל חומש דברים מתאר יום אחד, מתי הספיק משה לכתוב את חומש דברים? ייתכן שמשה כתב מראש את נאומו, אך החומש כתוב בגוף שלישי, וכן מתוארים מפרשת וילך והלאה אירועים שמשה לא יכול היה לצפות מראש. להבנתי תפקידו של יהושע מובהר בפסוק זה: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג יא). אם הפסוק בא לתאר את יהושע כמשרת נאמן המסדר את הספסלים בבית המדרש (ע"פ ילקוט שמעוני במדבר כז) מה הקשר לתחילת הפסוק? ההסבר הוא שלמרות שמשה מדבר באוהל מועד עם ה' – יהושע מורשה להשאר שם – שכן תפקידו לשמש כסופר ולתעד את הנאמר. כתיבת הספר אינה נזקפת לסופר אלא לנביא ולכן התוצאה נקראת "ספר תורת משה". כך גם לגבי ספר שמואל וספרים אחרים. כנראה שספר הכתוב בגוף ראשון כגון ספר ירמיה הועלה על הכתב בידי הנביא עצמו.

המסורת מאגדת יחדיו את ספרי הקודש המהווים עבורנו מכלול שלם הכולל תורה, נביאים וכתובים, ומלמדים אותנו את דרך ה'. המסורת שמציגה לנו את הספרים מוסיפה את הרקע – הכריכה – שספרים אלו נכתבו בנבואה. למי שמאמין שנבואה היא דבר ה' – לא משנה לו בידי מי מן הנביאים הועבר דבר ה' אל הכתב כפי שהוא מופיע לפנינו. מבחינתי, הכריכה של הספר שבארון הקודש היא שמו, כפי שהועבר במסורת מדור לדור: "ספר תורת משה".