בפסוק האחרון של שירת האזינו יש בעיית פשט: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (לב מג). כיצד ייתכן שהגוים ישמחו וירננו על כך שה' נוקם בהם על כל מה שעוללו לעם ישראל? שאלה זו גרמה לכמה פירושים מחוץ לפשט, כמו למשל תשובת הנצי"ב שהנקמה בגוים היא עצם חזרתו של עם ישראל לארצו כפי שמשתמע מסוף הפסוק.

אז נתחיל מסוף הפסוק. יש שם אות ו׳ שהיא לתפארת הקריאה, ויש לקרוא: ״וכיפר אדמת עמו״. יש רק דרך אחת לכפר (=לנקות) את הארץ על רצח: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת … וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ (במדבר לה לא-לג). חנופה היא כנראה ההיפך מכפרה, או טינוף (ת' יונתן). אז אם סוף הפסוק אומר שהנקמה בגוים תנקה את האדמה מהדם הנקי שנשפך עליה, אז לצערי המסקנה המתבקשת היא שהנקמה בגוים לא תהיה נחמדה עבורם…

על מנת להבין למה הגוים בכל זאת ירננו נצטט את הפסוק עם הקשרו, ובדרך גם נשתכנע שמצב הגוים אכן לא יהיה מרנין…

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (לב מב-מג)

בלשון פיוטית מתהפכת לעיתים לשון עבר לעתיד. הפסוק האחרון מתייחס למה שכבר קרה ותואר בפסוק שקודם לו. לאחר שה' יסיים להיפרע מן הגוים, אלו מהם שיישארו יעידו שה' פעל בצדק: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם: הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (תהלים קכו ב). מסר דומה מובע ע"י הפסוק: "יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר (באופן ישר) וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה" (תהלים סז ה).