פרשתנו עוסקת בברית ערבות מואב, הברית על שמירת המצוות לאחר הכניסה לארץ – היא ברית הברכה והקללה. בני ישראל מצווים לחתום את הברית במעמד מיוחד בין הר גריזים להר עיבל (כז יא-טו):

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה …

הפרט הראשון שחריג בברית הזאת הוא שרשימת ה-"ארורים" כוללת קבוצת מצוות מאד חריגה: אוסף ה-"ארורים" מכסים דוקא עניינים שאדם עושה בסתר שאינם מופיעים כקבוצה בשום מקום אחר בתורה. למה מחלקים את העם לשני חלקים? במה חטאו ששה שבטים שיעמדו דוקא על הקללה? שבט לוי נמצא על הר גריזים יחד עם עוד חמישה שבטים  "לברך את העם", אך אז הלויים בלבד מפנים דברים אל העם ברוח הפוכה – אחד עשר "ארורים". היכן הברכה והקללה?

על מנת למצוא את הברכה והקללה חייבים להמשיך לקרוא לאחר אחד עשר ה-"ארורים". הפרק שלאחר מכן פותח כך (כח א): "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" ואז מגיע פירוט של הברכה, ולאחר מכן (כח טו) "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" ואז מגיע פירוט של הקללה. בסיום הפרק נאמר (כח סט) "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב".

המפתח להבנת מעמד הברכה והקללה נמצא בספר יהושע (ח לג-לה), בהוצאה לפועל של הציווי של משה:

וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם

אנו רואים שישנם שני שלבים. בשלב השני אכן מקריא יהושע את הברכה והקללה של פרק כח. אך בשלב הראשון הלויים "מברכים" את העם והכוונה להקראת הארורים. הם נקראים ברכה בלשון סגי נהור או שמכלל ארור אתה שומע ברוך – מי שלא יעשה את המעשה הפסול מן הסתם יבורך.

פרט נוסף שמתווסף לנו מקריאה בספר יהושע הוא ההבנה שארון ברית ה' נמצא בתווך יחד עם "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה'". אלו הם הנציגים משבט לוי אשר מקריאים את ה-"ארורים". על מנת להסיר ספק שאולי שינו מהציווי של משה נאמר לאורך קטע זה שאורכו רק ששה פסוקים (פסוקים ל-לה) – חמש פעמים שונות שיהושע עשה כאשר ציוה משה!

אנו רואים שאין הבדל בין העומדים על הר גריזים לבין העומדים על הר עיבל. הלויים אומרים רק "ארורים", ויהושע הקריא את הברכה והקללה לאזני כולם. החלוקה לברכה וקללה היא סמלית בלבד.

על מנת להבין את עצם החלוקה ננסה לבדוק כמה אנשים עמדו על כל הר. המיפקד בסוף ספר במדבר (פרק כו) רלוונטי לענייננו מאחר שכל ספר דברים מכסה תקופה קצרה מאוד. להלן הערכים:

הר גריזים		הר עיבל
שמעון	22200	ראובן	43730
לוי	23000	גד	40500
יהודה	76500	אשר	53400
יששכר	64300	זבולון	60500
יוסף	85200	דן	64400
בנימין	45600	נפתלי	45400
סה"כ	316800	סה"כ	307930

הערה: שבט לוי נמנה תמיד מגיל חודש ושאר העם מגיל 20 (יוצאי צבא).

לא קיבלנו שיויון אלא 8870 איש יותר על הר גריזים. אולי נוכל לשפר את המצב אם נצליח להבין מי הם "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה'" שאינם נמצאים על הר גריזים יחד עם שאר שבט לוי אלא בתווך. מספרם יפחית את אי-השוויון. הבעיה היא שאין זה תפקידם של הכהנים לשאת את הארון אלא לויים מבני קהת. התלמוד הבבלי דן בסוגיה זו (סוטה לז.) ושם מסביר המהרש"א שמאחר שגם הכהנים הם מבני קהת שכן אהרן הוא בן עמרם בן קהת – הפשט הוא שיחד עם הארון עמדו כל בני קהת שתפקידם לשאת את כלי המשכן. בני לוי שעמדו על הר גריזים הם בני גרשון ומררי.

שיתוף הפעולה בין כל בני קהת, כולל הכהנים, בנשיאת כלי המשכן מפורט בבמדבר פרק ד, שם מתואר כיצד הכהנים מכסים את כלי הקודש כהכנה לכך שאחיהם (ע"פ במדבר יח ב) בני קהת יוכלו לשאת אותם.

כמה הם בני קהת מתוך הלויים? במפקד לעיל נמנו 23000 לויים אך רק במפקד של תחילת ספר במדבר, שנערך כ-38 שנה לפני כן, יש פירוט של חלוקה לבני גרשון, קהת ומררי. בני קהת היו אז 8600 מתוך 22300 בני לוי כלומר 38.6%. אם נניח שבני קהת שמרו על גודלם היחסי (הנחה הגיונית בסטטיסטיקה של אנשים רבים), אז מתוך 700 איש שהתווספו לבני לוי בין שני המפקדים – 270 הם בני קהת. יוצא שמנין בני קהת מגיע ל- 8870. זהו בדיוק חוסר השוויון שקיבלנו לעיל! על כל הר היו בדיוק 307930 איש!

חצייה לשניים הוא מוטיב חוזר בבריתות. ראינו את זה בברית בין הבתרים וגם בברית סיני שם מחצית מדם הקרבנות נזרק על המזבח ומחציתו על העם. החלוקה לשניים מסמלת בדרך כלל הדדיות ושויון. אבל בברית שלפנינו החלוקה לשניים מסמלת שוויון המתקשר למוטיב המרכזי של הברית, הלא הוא השוויון בין הברכה והקללה. חלוקת העם לשניים איננה שרירותית אלא נועדה להגיע למחצית מדויקת בחלוקה. בדקתי בעזרת מחשב ואין אפשרות אחרת לחלוקה כזו. יש משמעות לשווי המשקל המדויק בין הברכה והקללה: האחריות מוטלת על כל אחד מעם ישראל לבחור בטוב ולהטות את כף כל העם לטובה, בהתאם לנאמר בבבלי (קידושין מ:):

ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה

מעמד הברכה והקללה בא להעצים את אחריותו של כל אחד ואחד בישראל. הערבות ההדדית מתבססת על כך שכל אחד נושא בנטל. על היחיד להתעלם מחוק המספרים הגדולים. לא הכל סטטיסטיקה. המעשים של כל אדם מכריעים את מעמד הכלל. זו הסיבה לכך שכל הארורים עוסקים במעשיו של הפרט בחדרי חדרים. התורה מלמדת אותנו שהשאלה האם יירדו גשמי ברכה אינה תלויה בהחלטות הממשלה, במדיניות המלך או באוירה ברחוב – אלא במעשיו של כל אחד ואחד מישראל. כל אחד נספר. על כל הר עמדו בדיוק 307930 איש.

מסר זה בדיוק עונה על השאלה מדוע דוקא ששה שבטים מסוימים עומדים על הקללה. התשובה היא שיש להסיט את תשומת הלב מכלל השבט – אל כל יחיד ויחיד שיכול לבחור לעצמו האם הוא שייך לברכה או לקללה.