הציווי הראשון בפרשתנו נראה די ברור: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (יב ג-ד)

מכאן הסיקו חז"ל שיש איסור להרוס למשל בית כנסת. כולנו מכירים את ההבנה הזאת בפסוק ואני מניח שאף אחד לא רואה שום בעיה בהבנה זו. הבנה זו מופיעה גם כמצווה מתוך תרי"ג המצוות אצל כל מוני המצוות.

אבל הציווי הזה נראה קצת מוזר מאחר שלא נשמע הגיוני שצריך לצוות כזה דבר. כמו כן לפנינו איסור לנתוץ את מזבח ה', לשבר את מצבותיו, לשרוף את אשרותיו ולגדוע את פסיליו. ניסוח לא כ"כ הגיוני. אנחנו מצפים שמייד לאחר מכן יבוא הסבר מה בדיוק אסור לעשות לה'. אך אם באמת נמשיך ונקרא את הפסוק הבא ניווכח שיש לנו בעייה בהבנה הבסיסית של העניין:

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה" (יב ד-ה).

מה הקשר, המבוטא ע"י המילים "כי אם", בין פסוק ד לפסוק ה?

כדי להבין את פשט הפסוקים צריך לחזור לאחור ולראות גם את סופו של פסוק ב': "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן". פסוק ג' הוא הערה בסוגריים. מקריאת הפסוקים ללא ההערה מתקבלת מצוה אחרת לגמרי:

… עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן … לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם. כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה (יב ב-ה)

הגויים עבדו את אלוהיהם בכל מקום שבחרו להם ובאופן לא ריכוזי. לא תעשו כן לה' אלוקיכם, אלא את ה' יש לעבוד במקום אחד בלבד – במקום אשר יבחר ה'. לפנינו איסור הבמות שהיה בעיה גדולה במשך אלפי שנים כולל בזמן שבית המקדש היה קיים.

לפנינו מקרה של הבדל בלימוד בין הפשט לבין הדרש. ננסה ללמוד ממקרה זה כדוגמה – האם ניתן ללמוד גם פשט וגם דרש מפסוק אחד? התשובה לכך היא כן, ונראה כיצד ניסח זאת רש"י ושימו לב שהוא מביא תחילה את הפשט כפי שהסברתי לעיל:

לא תעשון כן – להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר: "ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם … לא תעשון כן": אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב.

רש"י מביא תחילה את הפשט (כך גם הבנת אבן עזרא, רשב"ם, חזקוני, רבינו בחיי, כלי יקר ועוד). לאחר מכן הוא מביא את לימוד חכמים מפסוק זה. רש"י מצטט גם את התהייה שמעלה ר' ישמעאל על הבנה זו ואת תירוצו שהוא מדרש אגדה (ספרי דברים פיסקא סא).

נקודה מעניינת שכדאי לנו לשים לב אליה היא שלמרות שרש"י מביא את הפשט, הרי שכולנו זוכרים דווקא את הדרש למרות הקושי שבו, ומקבלים את הדרש בתור פשט של הפסוק.