פרשתנו עומדת בסימן "הגעת ליעד". ארץ ישראל היא המוטיב החוזר בכל הנושאים שבפרשה. במסגרת זו הפרשה פותחת בפירוט מסעי בני ישראל בדרכם אל היעד הנכסף.

כשאני מתאר טיול שעשיתי בחול המועד אני מתמקד במקומות שבהם ביקרתי. למה הפירוט של מקום חנייתם של בני ישראל נקרא "מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (לג א)? למה עבור כל נקודה נאמר באריכות למשל "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי" (לג טו) וכך יוצא שכל מקום מוזכר פעמיים? למה בכלל יש את פירוט כל המסעות? האם יש באמת משמעות לכך שהיו בדיוק 42 מסעות? לסיום שאלה לא קשורה: למה אהרן הוא היחיד בתורה שתאריך פטירתו מופיע במפורש?

בפרשתנו אנו גם לומדים שאדם שרצח בשוגג גולה לעיר מקלט. כמה זמן תימשך גלותו? התורה אומרת שביום מות הכהן הגדול כל תושבי עיר המקלט יכולים לשוב למקומותיהם. מדוע זה כך? מה ההגיון בכך שאדם אחד יגלה לזמן ארוך והאחר לזמן קצר?

כל עניין רצח בשוגג הוא אב הטיפוס של המקריות. תאונה. ארוע. אסון. תקרית. אם האדם היה חלק פעיל ברצח הרי שהרצח אינו בשוגג. "וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ" (שמות כא יג): התורה מלמדת אותנו לראות מאחורי המקריות הזו את יד ה'. אך במקרה של רצח בשוגג יש שני צדדים למקריות זו: יש את האדם שנגזר עליו למות – מיתה בידי שמיים, ויש את האדם שנגזר עליו, בעל כורחו, להיות האמצעי להוצאה לפועל של גזר הדין.

הגלות לעיר מקלט בתוך ישראל היא אולי לא נעימה אך היא איננה ממש עונש. הגלות מכריחה את האדם לשנות את מהלך חייו. כמו שלגבי הנרצח מדובר בהוצאה לפועל של גזר דין – כך גם לגבי הרוצח. הרוצח בשוגג מקבל מסר שחייו תקועים. הוא עומד במקום. רק השינוי שייכפה עליו על ידי הגלות יגרום לו לצאת מהשממון הרוחני. בעיר המקלט יפגוש עוד אנשים כמוהו. הגעתם של כל האנשים ה-"רדומים" למקום אחד תכריח אותם לקום ולהיות פעילים יותר שכן לא ייתכנו חיי עיר ללא פעילות.

כל אדם זקוק לתקופת פעילות אחרת על מנת לצאת מהבוץ. גם משך התקופה נתון בידי שמים על ידי מועד הרצח בשוגג ביחס למות הכהן הגדול. מותו של הכהן הגדול הוא כלי בידי שמים לקצוב את עונשם של גולי עיר המקלט. כך יוצא שלמותו של הכהן הגדול יש משמעות לאומית, מעבר למשפחתו האבלה. זאת גם הסיבה שתאריך פטירתו של אהרן, הכהן הגדול, מצוין במפורש.

גם בני ישראל היו תקועים במדבר. הדבר שגרם אצלם לשינוי לא היה החניות אלא המסעות. התורה מציינת בפירוט רב שכל יציאה למסע וכן כל חניה היו על פי ה' (ט יז-כג):

וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן
עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ
עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ
אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה

כשאני קורא את הפרוט והחזרות זה נשמע לי כמו שירה. זהו שיר הלל לבני ישראל שעמדו במבחן מדהים. דמיינו לעצמכם עד כמה תלוש האדם מן הקרקע כאשר אין הוא יודע האם במקום החניה הנוכחי הוא יישאר עכשיו שנתיים (ואולי כדאי להשקיע בלהקים גדר, לשים צל ולפרוס מחצלות), או שמא מחר בבוקר יעלה הענן מעל המשכן, יחרידו החצוצרות את שלוות המחנה, ונצטרך לארוז הכל תוך מספר שעות.

הפזמון החוזר – "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" הוא בדיוק הפזמון החוזר בפרשתנו שסוגר את מסעות בני ישראל במעין שיר הלל נוסף. הדבר משתקף יפה במנגינת הקריאה בתורה שמדגישה את המוטיב החוזר על ידי חיבור למילים את המנגינה של שירת הים.

ספורנו כותב כך (לג א-ב):

רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ … וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאד ובכל זה לא נמנעו

"הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב ב). ה' מלמד אותנו פרק נוסף בהכרת הטוב. כאשר מישהו שומר לך אמונים לאורך כל הדרך, עליך להוקירו על כך. כבר ראינו בקרבנות הנשיאים שבהכרת תודה אין קיצורי דרך. ה' מונה את מסעות בני ישראל ואת חנייתם אחת לאחת כצורף המונה אבנים יקרות. כל מסע וכל חניה עשתה נחת רוח לה'.

הזכרתי כבר שאלה היו המסעות ולא החניות שהיו משמעותיות במדבר (אבן עזרא על לג ב). בדרך במדבר מקומות החניה לא היו מעניינים. אם נחזור למשל של הטיול של חול המועד, הרי אם אערוך מסע לאורך שביל ישראל סביר להניח שהמקומות שבחרתי לחניית הלילה נבחרו לא לפי ערכם התיירותי אלא לפי ההספק היומי וקיומו של מרכול ומלון. כאשר אספר על המסע אתמקד במראות שראיתי בדרך ועל הקילומטרז' שגמעתי ולא על מקומות החנייה. במקרה זה המסע הוא העיקר ולא מקום החניה.

ועכשיו למספרים. סופרי המסעות ספרו 42 מסעות בין 43 מקומות חנייה. על מנת להגיע ל-42 ספרו את הפסוק הבא כשתי מסעות (לג ח): "וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה". לדעתי זהו מסע אחד בין שתי חניות, ולכן מתואר בפסוק בודד. כמו כן, אם אנו מונים רק את המסעות שהיו על פי ה' ללא ידיעה מוקדמת, אז כמו שאיננו מונים את היציאה מערבות מואב (אז קיבלנו התראה של שלושה ימים, יהושע א יא) – כך נצטרך גם להוציא את היציאה מרעמסס שהיתה כמובן מתוכננת. כך אנו מקבלים 40 מסעות על פי ה'. הדבר מתאים לעובדה שמשך המסעות היה 40 שנה.

המספר ארבעים חוזר פעמים רבות במקרא והוא מתקשר למסעו של האדם לעבר השלמות (40 ימי מבול, 40 שנה במדבר, 40 יום ו-40 לילה בהר סיני, 40 מלקות, מקוה בן 40 סאה, עוד 40 יום ונינוה נהפכת – ועוד). ראיתי קולמוסים רבים נשברים על המקור למספר 40 כמייצג את מסע האדם אל השלמות. את התשובה קיבלתי כאשר ציפיתי בקוצר רוח להשלמתה של ביתי הבכורה. בביקורנו אצל הרופאים למדנו שהם אינם מונים תשעה חודשים אלא 40 שבועות בדיוק ובמקרה של ביתי הם פספסו ביום אחד בלבד. חז"ל גם קובעים שבמלאת 40 יום (שביעית מהתקופה הכוללת) הולד נחשב ליצור חי ואז גם יוצאת בת הקול שמכריזה את זיווגו והדברים קרובים. יוצא אם כן שתקופת המסע במדבר מסמלת את היווצרותו של עם ישראל. ניתן גם להוסיף שסיפוק כל צרכינו במדבר משולה לסיפוק צרכי הולד במעי אימו.