"אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ" (כב ה) – אנו מוצאים במקורות אחרים שהיה חבל ארץ בשם זה. נקרא גם 'ארץ עאמו' או 'ארץ עמא' (ע"פ אטלס דעת מקרא עמ' 112 בהוצאת תשנ"ג או תשנ"ח). כאן המקום לציין שמקום מושבו של בלעם נמצא 900 ק"מ צפונית לערבות מואב. מדובר במהלך כמעט חודש ימים לכל כיוון בימים ההם.
*
"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כג ט). אין להתבלבל עם התחשבות בזולת מן העברית המודרנית. כאן יש הקבלה בין שני חלקי הפסוק כפי שקורה הרבה בשירה ובנבואה. בחצי הראשון – עם ישראל שוכן לבדו ואינו מתערבב עם העמים מסביב. בחצי השני – עם ישראל לא נחשב ביחד עם שאר העמים – יש להתייחס אליו בנפרד.
*
נסו להבין את הפסוק הבא: ״הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה״ (כג כ). המפרשים חלוקים ביניהם מי לקח מה, אבל פשט אין. המפתח נמצא בשירת האזינו: ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״. יש כאן הקבלה, יערף = תיזל (להרעיף), מטר = טל, לקחי = אימרתי. יש כאן שימוש עתיק בפועל ל.ק.ח. שפירושו לומר. השימוש במילה החריגה משתי סיבות:
- בפסוק שלפני כן כבר נעשה שימוש באמירה ובדיבור: ״הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה״ ובשירה או נבואה יש נטייה לגוון במילים.
- יש כאן משחק מילים על דברי בלק מלפני מספר פסוקים: ״לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ״ (כג יא), כולל החזרה על הפועל ב.ר.כ.
לסיכום, בפסוק ה׳ אומר: הנה אמרתי שאברך, גם ברכתי, ולא אשוב מאמירתי.
*
שְׁתֻם הָעָיִן (כד ג וגם טו) – פקוח עין, אולי בלשון סגי-נהור נגד עין הרע (אונקלוס, רמב"ן, אבן עזרא, רשב"ם).