בפרשה שלנו מתחילה סדרה חדשה, ארוכה ומייגעת, של תלונות בני ישראל שנמשכת 4 פרשות, עד חוקת: המתאוננים, האספסוף, המרגלים, קורח, המגפה, מים מהסלע, הנחשים. זאת לאחר שקט של כשנה מאז התלונות של טרום מעמד סיני בספר שמות: שפת ים סוף, מרה, מן, מסה ומריבה. וכך אנו קוראים (יא ד-ו):

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ

בעקבות זאת, משה פונה אל ה' באופן חסר תקדים (יא יא-טו):

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה … מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה … לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי … הָרְגֵנִי נָא הָרֹג … וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי

ה' נענה לבקשת משה ומצווה למנות שבעים זקנים שיעזרו לו להנהיג את העם. והנה, לאחר שה' מבטיח למשה שיספק לעם כמויות בשר עצומות שיספיקו לכל העם למשך חודש ימים, "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם" משה עונה בדרך תמוהה ביותר (יא כא-בכ):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם

ותגובת ה' נראית הולמת לספקותיו התמוהות של משה (יא כג):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא

רש"י על אתר (פסוק כב) מביא  מחלוקת של שלושה תנאים (תוספתא סוטה ו' ד' וספרי במדבר צ"ה) בביאור דברי משה הללו:

הצאן ובקר ישחט – זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו.

רבי עקיבא אומר: 'הכל כמשמעו: מי יספיק להם?… ואיזו קשה: זו או 'שמעו נא המֹרים' (כ', י)? אלא לפי שלא אמר ברבים, חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב.

ר' עקיבא "דורש" לכאורה לפי הפשט ואומר דברים נוקבים ביותר: במילים אלה מטיל משה ספק ממשי ביכולתו של ה' לספק בשר לשש מאות אלף גברים ומשפחותיהם. בכך חוטא משה באופן חמור יותר מאשר במי מריבה! אך על הבנתו מקשה ר' שמעון:

רבי שמעון אומר: חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך; מי שכתוב בו 'בכל ביתי נאמן הוא' (י"ב, ז) יאמר אין המקום מספיק לנו?

ר' שמעון סובר שלא ייתכן שמשה, המכיר את ה' כל כך טוב, יטיל כך ספק ביכולתיו של ה'. למי שכבר התרגל לשיטתי ב-"פשט", הרי שעצם השאלה המשכנעת מערערת את הבנתנו ומאתגרת אותנו לחפש הסבר "פשט" שיסתדר עם המילים מבלי להעלות את שאלתו של ר' שמעון. ר' שמעון מביא הסבר משלו (עיינו ברש"י!), אך אני דוקא מעדיף להתמקד בהמשך, בפרושו של התנא השלישי, רבן גמליאל.

*

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (י לג). הרמב"ן מצטט את מדרש ילקוט שמעוני: "לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו על פי עצמן מהלך שלושת ימים ביום אחד – בורחים מהר סיני … כתינוק שרץ מבית הספר".  למה חז"ל דורשים פסוק תמים לגנאי? בכלל אנו רואים יחס שונה של חז"ל לתלונות של ספר במדבר, וגם רואים שהחל מפרשתנו עם ישראל נענש על כל תלונה בלי יוצא מן הכלל: לפעמים רק החוטאים, ולפעמים ללא אבחנה. למה חל שינוי זה?

הבה נשווה לאחת התלונות מספר שמות, הדומה לתלונת האספסוף אצלינו, מיד לאחר קריעת ים סוף (שמות טז ג):

מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב

בעקבות התלונה אומר ה' (שם יב): "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם". כאן אנו חייבים לעצור רגע: אם כבר שנה שלמה שה' נותן שליו ומן כל יום – למה בפרשתנו תלונה על מחסור בבשר? על כך נענה בפשטות שבשונה מהמן, השליו היה ארוע חד פעמי. הרי כבר שם, כאשר דנים בעם שליקט מן בשבת – השליו אינו מוזכר. כמו כן כתוב במפורש אח"כ שבני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה – ואין זכר לשליו. אך עדיין נשאל שאלה אחרת – הרי משה כבר ראה שה' סיפק שליו כמענה לתלונה על בשר. כיצד ייתכן שיטיל ספק ביכולתו של ה' לחזור על כך בפרשתנו? כך מתחדדת שאלתו של ר' שמעון על ר' עקיבא.

אלא שכאן נשים לב להבדל משמעותי בין שני הארועים. במקרה הראשון התלונה היא על מחסור בלחם, ואילו במקרה השני הם מתלוננים שהמן לא מספיק והם רוצים דוקא בשר. וזהו המפתח להבנת ההבדל בין התלונות של ספר שמות לתלונות של ספר במדבר: את התלונות הראשונות אפשר איכשהוא להבין: הן נבעו מפחד מוות על שפת ים סוף, ממחסור במים במרה ובמסה ומריבה, וממחסור בלחם בפרשת המן. את כולן אפשר להסביר כדאגת כל ראש משפחה לספק צרכים בסיסיים למשפחתו בתנאי המדבר, בשילוב עם חוסר אמונה של עבדים שאך יצאו ממצרים.

לא כן התלונות האחרונות. לאחר מעמד הר סיני מצופה מהעם להיות במעמד גבוה יותר. באופן פרדוקסלי, תלונותיהם הן תלונות שווא, מה שנקרא "צרות של עשירים": המן לא מספיק מגוון, רוצים מילקי; "בוכה למשפחותיו"- מפרשים חז"ל – על עריות שנאסרו להם; וכן תלונותיהם בפרשות הבאות: הארץ לא מספיק טובה; כל העדה כוווולם קדושים; הדרך ארוכה מידי (כשנאלצו להקיף את אדום – "ותקצר נפש העם בדרך"). חז"ל מציינים בצדק שההתדרדרות הזאת מתחילה כבר ב-"בריחת" בני ישראל מהר סיני והרמז לכך הוא שלא כתוב לאן נסעו אלא רק מהיכן נסעו. כלומר העיקר בעיניהם היה לזוז כבר מהמקום המסמל בעיניהם את קבלת עול המצוות. גם כאן ניתן להשוות לספר שמות שם בני ישראל רצו להמשיך ללקט מביזת הים והיה צורך שמשה ייקח אותם משם בכח: "וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שמות טו כב).

מאחורי מסך התלונות שבפרשתנו חושפים חז"ל את הבעיה האמיתית: עול תורה ומצוות כבד עליהם. אין לעם את מידת הבטחון בה' הנדרשת ע"י המן – ממנו מקבלים כל יום מנה רק להיום. יש פה בעיה חינוכית. בענותנותו מטיל משה את האשמה על עצמו. כשאומר "למה לא מצאתי חן בעיניך" משה רומז ע"פ אבן עזרא למעמד הסנה אז התחנן ואמר (שמות ד יג) "בִּי אֲדֹ-נָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". משה אומר כעת – אמרתי לך שלא איש דברים אנוכי ואיני מתאים לתפקיד החינוכי הזה, והנה ראה את התוצאות! כמענה, ה' מצוה למנות את שבעים הזקנים שיעזרו למשה. כך קיבל משה מענה לבעייתו "האישית".

אלא שאז אנו מגיעים לתגובת ה' לתלונות העם – והיא שונה ממה שמשה מכיר. אם לתלונות של ספר שמות נענה ה' בסבלנות של מחנך ונענה לתלונות העם מתוך ברכה, הרי שכאן הבשר שיקבלו בני ישראל אינו ברכה אלא קללה – "עד אשר ייצא מאפכם"! המפתח להבנת המשך הדו-שיח הוא שכאשר משה רואה שה' הולך להעניש את העם הוא מייד מתעשת, מתגבר בענווה על הדאגה לעצמו, ועובר למצב שהוא כבר התנסה בו מספר פעמים: נסיון להציל את העם, והפעם מעונש מוזר של האבסה. משה יודע לעמוד לימין העם גם כאשר העם מאכזב.

הבה נקרא שוב את הפסוקים בנסיון להבינם מחדש, הפעם על פי רבן גמליאל (יא כא-כב). משה מבין שהעם לא באמת רוצה בשר, אלא תרוץ. ר' עקיבא כבר הסביר שהביטוי "ומצא להם" פירושו – "יספיק להם". משה מנסה למנוע את קללת הבשר ושואל – למה לתת להם בשר, הרי הם רק מבקשים עלילה! אם אשחט לפניהם צאן ובקר האם יפסיקו להתלונן? גם כל דגי הים לא יביאו לסיפוקם. את שאלתו של משה נקרא כשאלה רטורית:

אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?

גם לגבי שחיטת הבשר, שאלת משה מתייחסת לאיסור לשחוט בשר מחוץ למשכן (ויקרא יז ג-ד). האם ניתן לשחוט בשר עבור שש מאות אלף איש במשכן הקטן שבו ארבעה כהנים בלבד?

משה מעדיף למנוע מהעם "עונש חינוכי". תשובת ה' היא שמשה לא יצליח לפייס את העם שכן הם יטענו שזוהי התחמקות. ה' מוסיף: אתה תראה שזהו המוצא היחיד מהמצב. רבן גמליאל אכן דורש את הפסוק שלאחר מכן כנסיון של משה לפייס את העם ולמנוע את גזירת ה':

הלך משה לפייסן, אמר להם: 'היד ה' תקצר'? 'הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת' (תהלים עח)! אמרו: פשרה היא זו, אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר 'ויצא משה וידבר אל העם'. כיון שלא שמעו לו, 'ויאסף שבעים איש' וגו'.

הקורא את הפרשייה בהבנתנו המחודשת לא יכול שלא להתרשם ממסירות נפשו של משה למען בני ישראל. מייד לאחר שמשה קיבל מענה לבעייתו "האישית" שבאה דוקא תוך הפחתת הבלעדיות של הנהגתו ומתן מכוחו לשבעים הזקנים – מייד פונה משה להגנה על העם מפני תוצאות תלונות השוא.

בסדרת התלונות של ספר במדבר אנו נלמד להכיר את דור המדבר ולהבין מדוע לא זכה להיכנס לארץ המובטחת. מסתבר שקשה להיפטר ממנטליות העבדות בזמן קצר שכן חינוך הוא תהליך הדרגתי. גם בימינו יש נטייה של אנשים להסתכל על חצי הכוס הריקה. זכינו בחסדי ה' למדינה ריבונית משלנו בה איננו נבהלים מקול עלה נידף, ואנשים מתלוננים על מחיר המילקי. כאשר לפנינו תלונות קנטרניות כדאי לבחון מהי המטרה האמיתית שמסתתרת מאחוריהן.