כולנו שמענו דיבורים על כך שלא קל להגיע לשלום. לעיתים למען השלום צריך לעשות וויתורים כואבים. כולנו מכירים ביטויים כמו "שלום של אמיצים", "שלום עושים עם אויבים". השלום הארצי מאלץ אותנו לוותרנות ופשרה. מידת האמת מכירה בכך שלא תצליח להתגבר ולהעלים את מידת השקר.

האם אנחנו מבינים מהו 'שלום'? מהו פרוש המילה 'שלום' בתורה?

ויקרא כו ג-ז (בחוקותי):

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם… וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב

אם קראתם בזהירות, הפסוקים צריכים לשנות את הבנתכם. אם לא, אז תקראו שוב, ותתרגלו לקרוא דברים בזהירות כי רק כך לומדים. לפנינו ברכה שיהיה שלום בארץ ונרדוף את אויבינו. על פי התורה שלום זה כאשר מצרים לא עוברים בארצינו כדי להגיע לבבל – ובדרכם מפרים את השלווה, ושלום זה שאנחנו מכריעים את אויבינו. זה שיש שלום זה לא אומר שאין אויבים ואין עימות.

הערה: לא מדובר כאן בכיבוש הארץ. מדובר כאן במצב יציב בעתיד כלשהוא. בשלב כיבוש הארץ "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" לא היה רלוונטי.

שלום זה לא שאויבינו חותמים על הסכם שביתת נשק, ואפילו לא שהם עוצרים את מרוץ החימוש – כי הם עדיין אויבינו. לא עושים שלום עם אויבים. אויבים- מכריעים! מידת השלום היא של כבוד והדדיות, יושרה וכנות. לא של פשרנות, מזימה, דיפלומטיה מעושה, צביעות והמתנה לשעת כושר להתהפכות הגלגל ולהפרת שביתת הנשק.

 

יש סיבה למה אנו לא חיים בשלום עם שכנינו. כאשר התפרק המנדט הבריטי במרחב שסביבנו הוחלט על חלוקה שרירותית למדינות למרות ששיטת המדינות לא מתאימה לאוכלוסיה. האוכלוסיה במדינות הסובבות אותנו מתאפיינת בשבטיות ללא מכנה משותף. יש ביניהם שנאה אמיתית ואין להם תרבות לסובלנות (דמוקרטיה דורשת גישה סובלנית אל האחר והשכלה בכל שכבות הציבור). התוצאה היא חוסר יציבות. שכנינו מתעקשים להמשיך להיות אויבים שלנו. לא ניתן לעשות שלום עם אויבים. לא שלום ששווה לוותר למענו, וודאי לא שלום שראוי להסתכן למענו.

ריבוי פרסי נובל בקרב העם היהודי אינו מעיד על נטייה להגשמה עצמית אלא על גישת העם היהודי לתרום מעצמו לקידמת האנושות. "ונברכו בך כל משפחות האדמה". היהודי שואף להביא ברכה לעולם. עצם האיזכור של תכונה זו על ידי ה' בתורה מעידה שזו גישה רצויה בעיני ה'.

הראו לי היכן תרמה דת האיסלם לאנושות (ב-200 השנים האחרונות). גם האיסלם שאינו "קיצוני" הטוען שהוא מהווה את רוב המאמינים, אינו מתהדר בהישגים למען האנושות ויכול רק להתהדר באי-גרימת נזק. לדעתי עצם מעשי הקיצונים מעיד גם על הכוון של המתונים. מבצעי המעשים אינם "קיצונים" אלא הם ה-"קצינים": הם אלו שצועדים קדימה בעוז להוציא לפועל את הרעיון של הקבוצה כולה גם אם הרעיון אינו נאמר בפה מלא. לעומת זאת, הקיצונים שבעם ישראל עוסקים בחסד. אלו מהם שמחליטים להשקיע את כל יהבם בלימוד – מתרחקים מן המיליטנטיות ומוותרים על מותרות, על כבוד ועל הישגיות אישית. במשפט זה כללתי גם קבוצות קיצוניות שאני אישית לא מסכים עם דרכם. מצד שני – אינני כולל כאן מעשים של בודדים המתרחשים בערך אחת לעשר שנים. אצל האיסלם מעשי הבודדים הוא ארוע יום-יומי, בעיקר אם כוללים אירועים בכלל העולם.