אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת (כז כח-כט)
פסוק כט ממש בלתי מובן ורבים המפרשים שהתקשו בו. הערה: כפי שאני מזכיר לפעמים- אני מנסה להסביר את הפסוקים על פי שיטת 'פשט'; לימוד הלכה מן הפסוקים הוא ע"פ שיטת אחרת הנקראת 'דרש'. בנוסף יש להעיר שאין קשר בין מובן הביטוי ״חרם״ היום למשמעותו במקרא.
חרם הוא דבר מאד חמור. כאשר כובשים עיר ויש להחרים אותה – זה אומר שיש להרוג את כל יושביה, ושכל השלל מוקדש לה׳. נתחיל מפס' כח. אחרי המלים "מכל אשר לו" אני שם נקודותיים. איש יכול להחרים אך ורק דבר שיש לו בעלות עליו וזה כולל אדם, בהמה ושדות. אדם כאן זה כמובן עבד. אין אפשרות להחרים דבר שאינו שלך.
לא ניתן להתחרט על החרמה, והחרמה אינה מסתיימת ביובל. זאת בניגוד להקדשה רגילה שנדונו בפסוקים הקודמים – אותה ניתן לקנות בחזרה בכסף. הדבר המוחרם הופך לרכוש של המקדש – כולל עבד.
פס' כט מתייחס למקרה שלא נדון בפסוק הקודם: אדם (שאינו עבד) שהוחרם. סופיותו של החרם מתבטאת בכך שלא ניתן לפדות אדם זה: דינו למות. איך מגיע אדם למצב כזה, הרי כבר ראינו בפסוק הקודם שלא ניתן להחרים דבר שאינו שלך?
מחיפוש בתנ"ך אפשר למצוא מספר מצומצם של דרכים להגיע למצב שאדם מוחרם: אדם שזובח לעבודה זרה (שמות כב יט), אדם שלוקח פריט של עבודה זרה במלחמות כיבוש כנען לביתו (דברים ז כו) וכן אדם שלוקח לביתו משהו שהוחרם (יהושע ז א). בשני המקרים האחרונים הכנסת הפריט לביתו מכריעה את הדין ולא ניתן לבטל את העונש ע"י החזרת הפריט – זוהי המשמעות של "לא יפדה".
כשאדם מדליק גפרור ושורף משהו, לא יעזור בכי וחרטה – המעשה הוא סופי. התורה מלמדת אותנו שכשם שלא ניתן להחזיר את המילים שנאמרו בחזרה אל תוך פינו, כך יש להבין שהדיבור עשה את פעולתו הבלתי ניתנת לביטול. כזו היא גם סופיותו של החרם. יש מעשים שהם כל כך חמורים שהם בלתי הפיכים ממש כמו קפיצה מצוק.