מיהו גר

בפרשתנו מופיע הפסוק הבא (כה כג):

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי

חז"ל טבעו את המושג "להתגייר" וקבעו שה-"גר" בתורה הוא גר-צדק, כלומר אדם זר שהצטרף לעם ישראל. אך בפסוק לעיל קשה להסביר את הקשר בין הבעלות על הארץ לבין היותנו כולנו מתגיירים. קושי מתגלה גם בפסוק מפרשת קדושים ובו המצווה לאהוב את הגר (יט לג-לד):

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

מדוע צריך צווי מיוחד לאהוב אדם שהתגייר ועתה הוא אחינו וכלול כבר במצוות "ואהבת לרעך כמוך"? כמו כן הרי במצרים לא קיבלנו על עצמנו את הדת המצרית? מי שעדיין מנסה ליישב בדוחק את הפסוקים לעיל לא יצליח להסתדר עם הפסוק הבא (דברים יד כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה – לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ". רש"י ואבן עזרא (שמות יב מט) מצביעים על הבחנה של חז"ל בין "גר-צדק" לבין "גר-תושב" וזהו אחד ממספר מצומצם של פסוקים שעוסקים ב-"גר-תושב". כאשר אני מנסה ללמוד את המסר של הפשט אינני דן באופן לימוד ההלכה מהפסוקים בתורה, ובדרך לימוד הפשט אני מנסה למצוא הבנה פשוטה כך שבכל האיזכורים של "גר" הכוונה למעמד יחיד.

אז מיהו "גר" על פי הפשט?

ארבע פעמים מוזכר בתורה שפעם היינו גרים. הכוונה היא לכך שחיינו באופן קבוע בארץ שאינה שלנו. כך יוצא שהגר הינו בן עם אחר החי בקרבנו. היותנו גרים במצרים מחייבת אותנו לכלול גם את הגרים בחג הפסח. האם כל נוכרי הוא גר? על מנת ללמוד על ההבדל בין הגר לבעלי מעמד אחרים המוזכרים בתורה ניעזר בפרשת הפסח (שמות יב מג-מט):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. … וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם

אנו רואים ש-"בן הנכר" אינו יכול להשתתף בקרבן הפסח. אם הגר כבר לא מגדיר את עצמו "בן-נכר" אז הוא עזב את ארצו ואת מולדתו והיגר באופן סופי לארצנו. הגר נמצא במצב דומה למצב שבו היו בני ישראל במצרים ולכן חג הפסח הוא גם החג שלו. לצורך קרבן פסח בלבד נדרש הגר לבצע פעולה המסמלת חיבור לעם ישראל ע"י ברית מילה – וזאת בשל החלטתו לחיות באופן קבוע בארצנו והרי ברית המילה היא הברית על הזכות לרשת את הארץ.

אם נלקט אזכורים שונים של הגר בפסוקי המקרא נראה שהגר כלול במצוות רבות. הוא חייב באיסור חמץ בפסח, איסור הקרבה מחוץ לאוהל מועד, איסור עבודה למולך, חלק מאיסורי עריות, איסור אכילת דם ואיסור חילול ה'. כבר ראינו שהגר אינו מחויב בכשרות, אך הוא חייב להיטהר לאחר אכילת נבלה וכן מטומאת המת. הגר חייב להתענות ולשבות ממלאכה ביום הכיפורים. לישראל אסור להעסיק גר בשבת. הוא גם יכול להקריב קרבנות, הוא זוכה בהגנה משפטית, תמיכה סוציאלית, מעשר עני, הפקר של שביעית ושמיטת כספים, יש לו זכות בערי המקלט וכן הוא רשאי לקנות עבד מישראל.

אלו שאסור להם לאכול מהפסח הם בני הנכר: התושב והשכיר. שני הביטויים קיבלו מובן חדש בעברית המדוברת כיום, אולם בתורה שניהם מתייחסים לנוכרי – בן עם אחר המחזיק בעבודה זרה. התושב הוא נוכרי היושב בינינו באופן זמני כגון תייר. השכיר הוא נוכרי שהגיע כדי למצוא כאן עבודה: עובד זר. לתושב יש מעט זכויות משפטיות (זכויות סוציאליות של עניים, עיר מקלט ויכולת לקנות עבד עברי), אך לא כן השכיר שמעלתו היחידה היא שהוא איננו עבד. לרשימה זו נוסיף נוכרי המערער על זכותנו לשבת בארצנו. נוכרי זה נקרא בתורה: "אויב".

הגר אינו נוכרי שכן הוא אינו רואה את עצמו כבן עם אחר: הוא קיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה והוא מקבל את מרותנו בארצנו. הגר החליט להשתקע בארץ למרות שאינו ישראל והוא מקבל על עצמו את חובותיו וזכויותיו המפורטות בתורה. המשותף בחובות אלה הם שמירת סדרי המשפט בין אדם לחברו, שמירה על צביון המרחב הציבורי (שבת, יום הכיפורים, חמץ בפסח), וכן זכויות סוציאליות אם הוא עני. מעמד שכזה די דומה למעמדו בהלכה של "גר-תושב": זר שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח בפני בית דין של שלושה מישראל (בבלי עבודה זרה סד ע"ב; רמב"ם הלכות איסורי ביאה יד ז). יש לשים לב שהוא אינו מתאים לתפקיד "גוי של שבת" שכן אנו מצווים בשביתתו: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ י).

*

כאשר אברהם ניגש לקנות אחוזת קבר הוא אמר לבני חת: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (בראשית כג ד). אברהם אכן היה "גר" שכן הוא הגיע מארץ רחוקה. אברהם הוסיף את הביטוי "תושב" המבטא זמניות כנראה כדי להרגיע את בני חת שאין בכוונתו להשתקע בחברון – ואכן אברהם השתקע בבאר שבע. מפרשים רבים (חוץ מאבן עזרא) אומרים שתושב הוא דוקא מעלה ואברהם בכלל מאיים על בני חת. אולי ישכנעו דברי דוד במזמור נפלא הדן בזמניות האדם בעולם (תהלים לט יג-יד): "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ, כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ – תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי. הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי"

*

כולנו מרגישים כמו אזרחים בעלי זכויות רבות. היום אראה שלפחות מבחינת ה' אנחנו רחוקים ממעמד זה.

נחזור לפסוק בו פתחנו, בו אנו מופתעים לגלות שלא רק היינו גרים במצרים – אנו עדיין גרים (כה כג):

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי

פסוק זה הוא המפתח להבנת תורת היובל. האדם הוא ארעי. ה' הוא האדון של הארץ והיא שייכת לו בלבד. זמניותו של האדם עלי אדמות היא משתי בחינות – המקום והזמן: מבחינה ראשונה על האדם לראות עצמו כאילו הגיע מרחוק, וגם אם בדעתו להשתקע עדיין הוא בחינת "גר". מבחינה שנייה האדם נמצא כאן באופן זמני, גם מבחינה פרטית שהרי הוא כאן לזמן קצוב, וגם מבחינה לאומית שהעם עשוי לצאת לגלות. מבחינות אלה כולנו "תושבים" כלומר זמניים.

המסר של מצוות השמיטה והיובל הוא שהארץ שייכת לה' וכולנו גרים ותושבים – מבחינת הבעלות על הקרקע אנו "אורחים" בארץ ואחיזתנו בה אינה קבועה.

בהמשך פרשתנו ענין יציאת העבדים לחירות ביובל, וקביעת זכויותיהם. אנו מופתעים שוב לקרוא (כה נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". זכויותיו של העבד אינם נובעים מהומניות – וגם לא רק מהזיכרון הקולקטיבי של עבדות במצרים. גם ישראל שירד לשפל המדרגה ונמכר לעבדות הוא עדיין קודם כל עבד של ה' ומכאן התוקף לזכויותיו: אסור להעבידו בפרך ויש לשחררו ביובל. אך ההפתעה היא שכל אחד מאתנו הוא למעשה בדרגת עבד לה' – ביציאת מצרים קנה אותנו ה' לעבדים לו.

לסיכום למדנו שגם כאשר אנו נמצאים באופן קבוע בארצנו, הרי שלפני ה' כולנו גרים, תושבים ארעיים ואף עבדים. קצת ענוה לא תזיק לאף אחד, אבל אל לנו לקחת ללב: הרי זכינו להיות כמו אברהם אבינו שהיה גר ותושב בארצו של ה', וזכינו להיות כמשה רבינו שהיה עבדו הנאמן של ה'.