"וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" (כד יא): האצילים הם אלו שנאצל עליהם מרוחו של משה (רמב"ן). האם נסכים עם רוב המפרשים הסוברים שהזקנים התחייבו כאן מיתה?

אברבנאל והרמב"ן אומרים שלא הגיוני שהזקנים עלו להר ע"פ ציווי ה' ובליוויו הצמוד של משה ויאונה להם רע. אברבנאל גם סובר שכָּלב היה בין הזקנים ומכאן שהם לא נענשו. את האכילה הם מייחסים לקרבנות השלמים שהוקרבו כמה פסוקים לפני כן – ואין כל רע באכילת בשר הקרבנות מתוך שמחה של מצווה. את הביטוי "לֹא שָׁלַח יָדוֹ" מפרש אברבנאל ע"פ "הָיְתָה עָלַי יַד ה'" (יחזקאל לז א) והכונה שהזקנים לא זכו לנבואה מסודרת מעתה והלאה אלא רק זכו בחזיון נבואי חד פעמי. הדברים שראו דומים למחזות נבואה שראו נביאים כגון יחזקאל.

הרמב"ן נצמד יותר לפשט. הוא מסביר ש-"לֹא שָׁלַח יָדוֹ" לא בא לציין שהתחייבו מיתה אלא שלאחר האזהרה "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (יט כד), ובנוסף האזהרה הפרטנית יותר "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'" (יט כב) – מודיע הכתוב שאכן פעלו האצילים נכון והיו ראויים למחזה שזכו לו.