רגע לפני מעמד הר סיני, ואף באותה הפרשה – כאילו מדובר בהקדמה – התורה מספרת שיתרו בא לביקור. למה פרשיה זו מופיעה דוקא כאן ומה היא באה ללמדנו?
המפרשים חלוקים לגבי יתרו באופן שקצת מזכיר את המחלוקת ביחס לצדיקותו של נח. רש"י מציג את המחלוקת הבסיסית כך (יח ט):
ויחד יתרו – וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרשו: נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים (בבלי סנהדרין צד.)
האם "וַיִּחַדְּ" זה מלשון חדוה (ע"פ אונקלוס), ויתרו שמח שמחה אמיתית על הצלת ישראל? יש מפרשים שהרחיקו לכת ואמרו שיש להחליף את האות ח' באות ה' ויתרו נעשה יהודי. מעניין למה הצטרף יתרו דוקא לשבט יהודה… גם אם נעשה בשרו חידודין ניתן לפרשו באופן חיובי שהצטער על שהמצרים מתו ולא זכו להודות בקיום הבורא (ר' אשר וסרטיל מביא בספרו 'ברכת אשר' בשם הרב רפאל אוסטרוף שכתב ב-'שבת בשבתו' יתרו תשנ"ח).
יש הרואים בפרשייה זו אישור של התורה לכך ש-"חכמה בגוים – תאמין" (מדרש איכה רבה ב יג) כפי שמפרש אור החיים אצלנו. אמנם בידינו נמצאת התורה אך שיטת ממשל וניהול תקין הבאים מנסיון חיים, וכן חכמת מדע ואומנות ניתן למצוא גם אצל העמים האחרים. כך, כהקדמה למתן תורה, אנו לומדים שיש חכמות כלליות אותן ניתן ללמוד מעמים אחרים, כפי שאומר הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים – "שמע האמת ממי שאמרה".
מפתיע הדבר שלאחר התרשמותו הגדולה יתרו הולך לו. כנראה פרשייה זו אינה במקומה לפי סדר התרחשות הארועים, אבל לפחות לפי מיקומה בתורה – אם יתרו היה נשאר עוד קצת הרי שהיה עד לארוע החשוב ביותר בתולדות ההסטוריה האנושית: מעמד הר סיני. אפשר לראות כאן דוגמה להחמצה גדולה. מה היה מוכן לתת כל אחד מאיתנו כדי להיות נוכח בארוע הזה, שבודאי היה גורם ליתרו לזנוח לחלוטין את עברו במדין ולדבוק בעם ישראל.
אלא שבעיון מדוקדק ניתן ללמוד שלא יתרו בחר ללכת. משה הוא אשר שלח את יתרו: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" (יח כז). משה מבין שאין זה מקומו של יתרו להיות נוכח במעמד הר סיני. מקומו של יתרו – במדין.
*
במאמר על עשרת הדיברות הראיתי שיש בהן חלוקה ראשית של מחשבה, דיבור ומעשה. אם נעיין בתאור מעשיו של יתרו נראה שניתן לקשור בין יתרו לבין עשרת הדיברות, באופן שביקורו של יתרו מתאים כהקדמה למעמד הר סיני. גם הכרתו של יתרו בבורא התבטאה במחשבה, דיבור ומעשה: (יח ט-יב)
| מחשבה | וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם |
| דיבור | וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם |
| מעשה | וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים |
הביטוי "וַיִּחַדְּ" הוא יוצא דופן לא כדי שנדרוש אותו לכאן או לכאן. זהו הפועל המבטא שמחה מחשבתית – חדוות הנפש והתפעמות מגילוי חדש ומסעיר (מלבי”ם). לעומת זאת, ״שמחה״ בתורה היא הרגשת סיפוק מהצלחה, למשל לאחר הקציר או האסיף, וזו אינה שייכת כאן.
כאשר דוד שר לכבוד הגעת ארון ה' לגבעון הוא גם מזכיר חדוה זו בהקשר של אמונת העמים בה' המתבטאת במחשבה, דיבור ומעשה (דברי הימים א טז כג-לא) במבנה כיאסטי (א-ב-ג-ב-א):
| דיבור | שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד |
| מחשבה | וְנוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַה' שָׁמַיִם עָשָׂה הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ |
| מעשה | הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ |
| מחשבה | חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל הָאָרֶץ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ |
| דיבור | וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ |
במעמד קריאת התורה ע"י עזרא העם בכה כשגילה כמה מצוות נשכחו ממנו. נחמיה מנחם את העם ואומר: "כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח י) – החדוה שבגילוי מחדש של האמונה בה' צריכה לתת לכם כח.
יש לשים לב שיתרו מקריב זבחים ל-"אלוקים". זהו שם ה' גם אצל נח. זהו שם כללי של ה' בייחסו לנוכרים ומכאן שיתרו לא התגייר. אכן צדק משה ששלח את יתרו בחזרה למדין. זהו מקומו. ייתכן שבהמשך חלק ממשפחתו של יתרו אכן יצטרפו לעם ישראל.
בפרשתנו מחדש ה' למשה לראשונה שלא סתם הגענו ״לחוג במדבר״, אלא עומד להיות "מעמד הר סיני". לפני כן הוא בודק האם בני ישראל מעוניינים בברית והוא מציג את תוכנה (יט ב-ו):
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
תפקידו של עם ישראל להיות "סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". התורה מיועדת לעם ישראל בלבד כחלק מהיעוד של העם ולא כחלק מהיעוד של כל בני האדם. על שאר העמים להתרשם מהעם הזה וללמוד מדרכיו – אך לא להצטרף להיות חלק מן העם. מעשי יתרו לא רק מלמדים שיש חכמה בגוים, אלא הם מתווים לעמים האחרים את תפקידם ביישוב העולם, בקידומו, ובקיום מוסר ומשפט – וכן – גם תמיכה בעם ישראל לקיים את ייעודו. יתרו, נציג חשוב מבני מדין, הגיע לפסגת מימוש ייעודו: הוא התרשם מהצלת עם ישראל, הכיר בגדולת ה', זבח לו, תרם מיכולותיו ומכשרונותיו לעם ישראל – ועכשיו תפקידו לחזור למדין ולהנחיל את תפיסתו החדשה אצל בני עמו. לאחר שכל העמים יכירו במעלתו של עם ישראל ודרך זאת בגדולתו של ה' יתקיים הפסוק – "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו ז).
הערה: גם בחטא העגל ניתן לראות מחשבה דיבור ומעשה