בפרשתינו אכזבה נוראית. בני ישראל עדים לפלא המדהים של קריעת ים סוף והם מגיעים לשיא של אמונה אותה הם מבטאים בשירת הים: ביטוי רוחני ופיוטי – ממש נבואי – לרגשות העזים ולרוממות הנפש אותה הם חוו. אך מייד לאחר מכן אנו מוצאים תלונות ויאוש. האם לילד הזה ייחלנו? בשביל זה יצאנו ממצרים? לא רק שהעם מתלונן אלא הוא גם עושה זאת בסגנון מחפיר: ללא כבוד למשה וללא שמץ של אמונה. הרושם המתקבל הוא ששום דבר מהחוויות העצומות לא חדרו מבעד למעטה חיצוני עבה של עקשנות, יובש רוחני וקיפאון מחשבתי של עבדים.
לא פלא שישנם מפרשים שהחליטו "להחליף את העם": המתלוננים הם לא בני ישראל אלא הערב-רב. אך לדעתי הבחנה זו איננה פשט אלא התחכמות ובריחה. אין מנוס ממסקנה חשובה שאפילו ניסים גלויים פגה השפעתם במהרה ואין תחליף לתהליך חינוכי מסודר. יתירה מזאת: המסקנה הסופית מקורות דור המדבר היא שחינוך עם לדרך ה' חייב להתחיל מינקות ועל מנת להיכנס לארץ אכן יש צורך להחליף את העם…
כל המפרשים מסכימים שבמרה החל תהליך חינוכי של העם היוצא ממצרים, אך התקשו לתת מבט כולל על הפרשייה. אנסה להראות שהרבה מפרשים יתרמו לנו חלקים שונים לפתרון ממנו ארכיב תמונה אחידה כמו פאזל. הנה תאור הארועים (טו כב-כו):
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ
למה ה' מוביל את בני ישראל אל מים מרים? מה הקשר בין המתקת המים לבין חוק ומשפט, שמיעה בקול ה' ורפואה? למה נאמר דוקא "ויורהו עץ" – אותו שורש כמו תורה? למה יש שימוש במילה " שָׁם", ביטוי שנותן לנו תחושה שלמאורע במרה יש משמעות גדולה של מפנה?
רש"י מסביר (פס' כה) שה' ניסה את העם אך הם נכשלו והראו את קושי ערפם כאשר התלוננו – במקום לבקש ממשה שיתפלל עבורם לה'. האם העם נכשל כאן בנסיון?
לא מובן מה הטענה כנגד בני ישראל. הרי ללא מים אין חיים. ביציאה למדבר יש לתכנן מראש מקום עצירה עם מים. הגיוני שאב משפחה ייכנס ללחץ בדאגה למשפחתו כאשר מגיעים לאחר שלושה ימים למקוה מים – ומתברר שהמים מרים. אפשר לדמיין את הילדים רצים למים בשמחה ואח"כ מבטאים את אכזבתם בבכי. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות במצב כזה. לא מדובר על מותרות – מדובר על פחד מות.
רש"י למעשה אומר שבני ישראל שכחו להגיד את מילת הקסם "בבקשה" ובכך נכשלו בנסיון. הסברו של רש"י תמוה וקצת מקומם.
הרמב"ן מפנה אותנו להסבר מפורש בתורה למשמעות הנסיון בו העמיד ה' את בני ישראל: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן…" (דברים ח ב-ג) ובהמשך (שם טו-טז): "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". הנסיון בתנאי המדבר הוא לראות אם ידבקו בני ישראל במצוות – ובזכות זאת ייזכו להיכנס לארץ. אך שלא כמו ההסבר של רוב המפרשים, לא היה נסיון במרה אלא הנסיון החל במרה ונמשך עד הגיעם לארץ (ספורנו, רשב"ם ושד"ל).
רש"ר הירש מציין שלנסות פירושו גם להתרגל כפי שאומר דוד "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי" (שמואל א יז לט) וכן "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ" (דברים כח נו) והוא מפנה אותנו גם להמשך פרשתנו שם רואים שהנסיון במן קשור לתרגולת יומיומית: "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (טז ד). הסברו הוא שהחל במרה והמשך במן ה' מרגיל את בני ישראל בקיום המצוות.
מה הם חק ומשפט? הרמב"ן מקשה שאם מדובר במצוות מסוימות אז היינו מצפים לרשימתם. תירוצו, ומספר פרשנים הלכו בעקבותיו, הוא שמאחר שאנו לקראת מתן תורה, והרי ידוע שדרך ארץ קדמה לתורה, אז חק ומשפט זה הרגלים ודרך ארץ (רמב"ן), תקנות ומנהגים (רמב"ן בהשוואה ליהושע כד כה וע"פ הסבר הגמרא ב"ק פ:), או ערכאות דינים (שד"ל). זהו השיעור הראשון כהקדמה למתן תורה. הרמב"ן מבסס את קביעתו על מספר פסוקים: "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (משלי ל ח), "חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (ירמיה לג כה), "כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים" (ש"א כז יא), "כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ" (בראשית מ יג).
רש"י והכלי יקר אומרים ש- "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" אין פירושו שה' מרפא מחלות: פסוק זה מתייחס לרפואה מונעת. לפי הסברם מצוות ה' מונעות מחלות. מאחר שלדעתי למצוות יש השפעה רוחנית אני מחפש הסבר אחר.
על מנת שלא להיכנס ליאוש מתלונות בני ישראל ניקח צעד לאחור ונסקור את מצב עם ישראל לאורך ספר שמות. ספר שמות הוא ספר של עליות ומורדות. מתחילים בשפל גשמי ורוחני של העבדות במצרים. המצב הגשמי משתפר עם יציאת מצרים ששיאו בפרשתינו בקריעת ים סוף, אך מייד לאחר מכן, עוד בפרשתינו, תלונות בני ישראל. אך כבר בפרשה הבאה גם המצב הרוחני משתפר במעמד הר סיני ששיאו בכריתת הברית שם אומר העם "נעשה ונשמע" ושוב מייד לאחר מכן חטא העגל. בהמשך הספר תיקון חטא העגל בכריתת ברית הלוחות השניים ולבסוף בניית המשכן והשכנת השכינה בו – מסיימים בשיא רוחני.
יוצא ממבנה זה שפרשיות מרה והורדת המן הן שלב מעבר מהתמודדות גשמית להתעלות רוחנית. התלונות הן גשמיות אך תועלו לעלייה רוחנית לקראת מעמד הר סיני. אכן נשמע כמו מפנה בעל משמעות גדולה, לא? איך זה קרה?
רש"ר הירש מציין שעד עתה ראו בני ישראל ניסים נשגבים אולם עתה צריכים הם ללמוד שה' נמצא גם ביום-יום. ה' הוא המספק את צורכי כל בריה ובריה והוא יספק צורכיהם במדבר.
*
במרה ה' המשיל לנו את משל המתקת המים המרים (רשב"ם). לדעתי הנמשל הוא שה' מלמד את בני ישראל שבמקום לראות את הצרכים הגשמיים כמטרה בפני עצמה וכצורך הכרחי ללא כל חשיבות מעבר לכך – עליהם להעלות את הצרכים הגשמיים למדרגה אחרת לגמרי ולנצל אותם להתעלות רוחנית. את זה לימדנו ה' בעזרת משל המתקת המים: אדם הרי יכול לשרוד על מים מרים; אך עלינו להודות שבמענה לצורך גשמי אנחנו רוצים גם קצת רוחניות: טעם מתוק. הרוחניות הזו לא מגיעה מגורם אנושי אלא מאת ה' (כלי יקר) אשר מורה על עץ שיש להוסיף למים: כך המצוות, שמגדירות מה מותר ומה אסור, נותנות את המסגרת שמרוממת את הצורך הגשמי כך שהביצוע הוא על פי דבר ה'. הצו האלוקי אינו אקראי: תבונה אלוקית מולבשת במצוות שהרי ה' הוא רופאך: ה' הוא בעל התבונה העמוקה לדעת אלו מצוות יתרמו מבחינה רוחנית ויביאו ברכה. "ויורהו ה' עץ" – הרמב"ן מציין ששורש זה תמיד קשור במקרא ללימוד והוראה. זהו משחק מילים המרמז שהנמשל של ההצבעה על העץ הוא התורה עצמה (כלי יקר). המהפך התפיסתי החשוב הזה קרה שם, במרה, ומטרתו לאפשר את ההתרוממות הרוחנית של העם לקראת מתן תורה.
מהפסוקים שהביא הרמב"ן בענין חק ומשפט ניתן ללמוד שגם חק וגם משפט מתייחסים להרגל. ה' מתחיל להקנות לעם ישראל הרגלים נכונים ביחסיהם לגשמיות ולצרכיהם הבסיסיים. גם רש"ר הירש מציין שלפחות "חק" מתייחס להגבלת תאוות האדם כגון עריות ומאכלות אסורים.
רש"ר הירש כותב כך על מושג הקדושה (ויקרא ט ב):
קדושים תהיו: … קדושה נקנית על ידי שליטה בכל הכוחות והכשרונות – ובכל הגירויים והנטיות הקשורים לאלה – להיות מוכן ומזומן לעשות את רצון ה'. שליטת האדם בעצמו היא האומנות העליונה המסורה בידי אדם; משמעותה איננה להזניח ולנוון, להמית ולהשמיד אף אחד מכוחותיו וכישרונותיו. כל הכוחות והכישרונות שניתנו לאדם – מן הרוחנית ועד החושנית שבהם – כשלעצמם אין בהם לא רע ולא טוב. כולם ניתנו למטרות נעלות – לעשות בהם את רצון ה' עלי אדמות. התורה מציבה להם מטרה חיובית – וגבול שלילי.
במרה מתחיל הנסיון של הנדודים במדבר. הנסיון הוא האם בני ישראל יצליחו להתרגל לרומם את ההתעסקות הגשמית ולקדשה – ובכך לקדש ולרומם את עצמם. זהו היסוד של ריבוי המצוות, זהו הסוד של המושג "קוממיות" (קומה גשמית וקומה רוחנית), וגם הרעיון בבסיס הציונות הדתית הרואה את ההשתלבות בעולם המעשה, המדע, והממשלה ערך סגולי ולא רק צורך שיש להתפשר ולקיימו.
באבות דרבי נתן גירסה ב' פרק ל' מובא:
וכל מעשיך יהיו לשם שמים – כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך? -לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל? לבית הכסא אני הולך. וכי מצוה היא זו? אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף. להיכן אתה הולך הלל? לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל? לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו? אמר להן הן. בשביל לנקות את הגוף. … אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם על אחת כמה וכמה.
תורתנו איננה דת. אסביר זאת בדוגמא נגדית: הנצרות היא דת. לנוצרי המאמין יש תכנים שממלאים את חייו והדת היא אחד מהם – מעין תחביב. אדם אוכל, עובד, לומד ומקים משפחה בלי קשר לדת – אך ביום ראשון מקדיש קצת זמן לשמוע דרשה. מי שרוצה לקחת את התחביב הזה ברצינות הופך לכומר ואז עליו להתנזר מהנאות העולם: הוא לא מקים משפחה, הוא לא עובד ולא לומד שום דבר אחר. גם בפן הלאומי הרי שהותיקן היא מדינה ללא עם. אבל תורתנו אינה כך. בתורתנו כל מאמין חייב לקחת את אמונתו ברצינות – לא כתוספת צדדית לחייו וגם לא כתחליף לחייו – אלא כחלק מהותי בתוך כל פן מחייו. חלק זה מעניק משמעות לחייו תוך מתן מסגרת: כיצד יש לחיות, מה מותר לאכול, איך מקימים משפחה ואיך מתנהגים בשוק. "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (יט ו) ; "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט ב). כל אחד מאיתנו נדרש להיות אדם קדוש תוך כדי כל ההתעסקויות של חייו. מהי אם כן תורתנו? –"תורת חיים", כלומר היא מתלבשת בתוך כל פן של החיים, והיא מכתיבה ומרוממת הן את חיינו הפרטיים והן את חיינו הלאומיים. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח ה): המצוות נועדו להיעשות כדרך חיים, לחיות בהם.
האוכל אינו רק צורך גופני, כורח המציאות, שלאחריו נוכל שוב לעסוק בענייני רוח יותר נשגבים. באכילה עצמה אנו מקיימים מצוות רבות: איך יאה לאכול, מה מותר לאכול, מתי מותר לאכול וכן אמירת ברכות. לא רק אכילה כמעשה שמאפשר לנו לעבוד את ה' אלא שהאכילה הנכונה היא היא עבודת ה' שכן דרכה אנו מקיימים מצוות וממלאים את רצון ה'.
במדבר, הוסיף ה' אף יותר תכנים אל תוך אכילת המן. הלחם אותו בני ישראל אוכלים במדבר הוא לא סתם סיפוק צורך גופני כמענה לתלונת בני ישראל. בסוף כל יום המזווה ריק, והולכים לישון מתוך בטחון בה' שגם מחר בבוקר השמש תזרח ושכבת מן חדשה תוגש על חול המדבר. זהו העינוי שבמן (רמב"ן), חלק מהניסיון שבנדודים במדבר. ביום שישי מקבלים שתי מנות מן ובשבת אין מן: עדות לבריאת העולם, אות לקיום בוראו והוכחה שהמן אינו תופעה טבעית. הלחם, וכמובן גם המים במדבר, אינם מובנים מאליהם ויש להודות לה' עליהם. גם כאן חלק מהנסיון הוא האם בני ישראל יתרגלו לראות את מקור המן והמים בה'.
במציאות סביבנו רבים שאינם הולכים בדרך שתוארה לעיל. המסורתיים רואים בתורה דת ופונים אליה רק בשעות הפנאי או הצורך; החרדים רואים ערך בהנזרות ובהתבדלות מהעולם הגשמי – בעיקר מהצד הלאומי. נשאף ליישם את תורת החיים ולהיות קדושים: עם סגולה – אור לגוים.