קל לפספס אבל לפני תחילת עשרת המכות "הרשמיות" אהרן מתייצב לפני פרעה והופך את מטהו לתנין. במעמד זה גם החרטומים הפכו את מטותיהם לתנינים ואז בלע מטה אהרן את מטותיהם. אות זה נראה מיותר בהשוואה לכל המכות שמתחילים מייד לאחר מכן. למה נועד אות התנין?

ובכלל, למה נדרשו כל כך הרבה מכות? מה הוסיפה כל מכה שלא היה במכות שקדמו לה? הרי די היה במכת חושך לאפשר את יציאת בני ישראל ממצרים – ואפילו לא בחפזון. כשאנו מונים את המכות אנו רואים במבט ראשון אקראיות. ברור למשל איך מכת דם היא משמעותית, אך לידה מכת צפרדע נראית כמו קוריוז משעשע. אפילו מכת ברד לא נשמעת מרשימה לעומת סופת טורנדו, רעידת אדמה או איזה צונאמי קטן. מכות שניחתות על ידי הבורא ודאי שיהיה בהן תכנון, מבנה, אולי אפילו תתי מבנים ותתי מטרות, וסדר לוגי של מטרות. האם קיים סדר במכות?

חייבים להסתכל על מכלול המכות כולל את אות התנין וגם את נס קריעת ים סוף (קאסוטו) כפי שאנו קוראים בהגדה של פסח שקריעת ים סוף היא חלק בלתי נפרד ממכות מצרים.

יוצא שלפנינו לא עשר מכות אלא 12 מכות. אראה שיש להם מבנה שתי וערב אם נסדרם בטבלה. בכל אחד משלושת העמודות ארבעה אירועים להם נקרא ביחד "סט". לאירועים בשורה נקרא "קבוצה". בכל קבוצה ה' מצהיר על מטרה לפני המכה השניה (אברבנאל) והמטרה מיושמת במכה השניה והשלישית בכל בקבוצה (מלבי"ם).

	באיזה חלק של מצרים פוגעת הקבוצה	מטרת הקבוצה	סט 1	סט 2	סט 3
			פגיעה באלילות	שירגישו עבדות	נזק למצרים
קבוצה 1	מים	להוכיח קיום ה'	תנין	דם	צפרדע
קבוצה 2	אדמה	להוכיח השגחת ה'	כנים	ערוב	דבר
קבוצה 3	שמים	להוכיח שה' מעל הטבע	שחין	ברד	ארבה
קבוצה 4	כח/רוח	להוציא ממצרים	חושך	בכורות	ים-סוף

הקבוצה הראשונה – תנין דם וצפרדע. מכות אלה הן במימי מצרים. כתגובה לשאלת פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (ה ב) אומר ה' לפני מכת דם "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (ז יז). מכות אלה מוכיחות את קיום ה' (אברבנאל, כלי יקר, מלבי"ם). אכן במכת צפרדע, כאשר פרעה מסכים (זמנית) לשלוח את העם הוא מזכיר את שם ה': "וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'".

הקבוצה השניה – כנים ערוב ודבר. מכות אלה הן באדמת מצרים. במכות אלה מתברר לא רק שה' קיים אלא שיש לו "השגחה פרטית" והוא יכול להבדיל בין המצרים לבין בני ישראל (אברבנאל, כלי יקר, מלבי"ם). ה' אומר לפני מכת ערוב "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ" (ח יח-יט). במכת דבר רואים שפרעה בודק את נכונות הדברים: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד" (ט ז). בכל המכות הבאות יש הבדלה בין המצרים לבין בני ישראל (במכות שחין וארבה זה לא כתוב במפורש).

הקבוצה השלישית- שחין ברד וארבה. מכות אלה הן בשמי מצרים (גם מכת שחין בה נאמר (ט ח): "קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה"). במכות אלה מתווספת תכונת החידוש: ה' מחדש דבר בעולמו שמעולם לא היה, כפי שאומר ה' לפני מכת ברד: "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (ט יד). לה' יש שליטה מלאה אף מעבר לטבע הידוע, בשונה מאלילי מצרים המייצגים את כוחות הטבע בלבד (אברבנאל, כלי יקר, מלבי"ם). לכל המכות הבאות יש את תכונת הייחודיות. אכן בהתראה על מכת ארבה מתחננים עבדי פרעה שייכנע – "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם"? (י ז)

הקבוצה הרביעית – חושך בכורות וים סוף. מכות אלה עניינן אף מעבר לשמים ופגיעתן בכח או ברוח של מצרים. מטרת מכות אלה לא היתה חינוכית אלא בהיבט המעשי של הוצאה לפועל של יציאת מצרים – ולכן גם לא כללו התראות. כל אחת מן המכות בקבוצה זו מסיימת ומכריעה את המטרה של כל סט:

הסט הראשון כולל את התנין, כנים, שחין וחושך. הסט הזה הוא האותות. מטרת האותות פגיעה בחרטומים וביחס המצרים לאליליהם וכן הוכחה שה' הוא הכח היחיד בעולם. אלה באים ללא התראה (רשב"ם). בתנין הודגם שלמצרים אין בלעדיות על הכוחות המיוחסים לאליליהם. המטה/תנין של אהרן אפילו בלע את התנינים של החרטומים ובכך החרטומים איבדו את היקר להם מכל – מטה הקסמים שלהם. בכינים לא יכלו החרטומים לחקות את המכה והחרטומים הודו שמדובר באצבע אלקים. לחרטומים היה הנקיון חשוב מאד, וכנים עצרו את כח הקסמים שלהם. על פי ההיסטוריון היווני הרודוטוס הם גילחו את כל שערות גופם כל שלושה ימים כדי שכינים לא יפריעו לפולחנם. בשחין לא יכלו החרטומים לעמוד לפני פרעה ובכך הובסו לחלוטין: הם אינם מוזכרים עוד. בחושך הובס לחלוטין האליל הגדול ביותר שבו האמינו המצרים – השמש.

הסט השני כולל את דם, ערוב, ברד ובכורות. מכות אלה נועדו לתת למצרים לטעום את חוסר האונים של העבדות (מבוסס על רש"ר הירש על ז טו). האדון פולש לפרטיותו של עבדו בבוקר ומחלק לו את מטלות היום. כך גם לפני כל אחת מהמכות בקבוצה זו משה יודע למצוא את פרעה מוקדם בבוקר כאשר הוא "יוצא המימה" אל שפת היאור ובמכות של סט זה משה מתרה בפרעה ומכריז על המטרה של שתי המכות הבאות (רשב"ם). במכת דם נלקחו מהמצרים צרכיהם הבסיסיים, בערוב הבטחון האישי והפרטיות, בברד חופש התנועה ובמכת בכורות – הזכות לחיים, כאשר גורם חיצוני מחליט באופן שרירותי להכות באופן פרטני את כל הבכורות, בדומה לגזירת פרעה על כל הבנים.

הסט השלישי כולל את צפרדע, דבר, ארבה וקריעת ים סוף. לפני כל אחת ממכות אלה ישנה התראה (רשב"ם) על מנת לאפשר למנוע את נזקם, שכן מכות אלה נועדו לגרום נזק לכלכלת המעצמה מצרים ולהראות שלא יוכלו לסמוך על אליליהם (רש"ר הירש). צפרדע פגעה בכל מחסני התבואה ובכל החפצים האישיים (אז לא היה פלסטיק: כל פריט שמת בתוכו צפרדע הבאיש והתקלקל). דבר השמיד את כל המקנה. ארבה השמיד את שארית היבול שהשאיר הברד. בים סוף הושמד הכח הצבאי של מצרים. קיבלנו פגיעה בדומם, בחי, בצומח ובכח.

לבד מהחלוקה המבנית, ניתן גם לראות הדרגתיות במכות. הדרגתיות זו מתבטאת בחומרת המכה, ביכולת למצוא לה פתרון וביכולת החרטומים לשחזר אותה. ההחמרה ממכה למכה מתבטאת גם בתגובות של פרעה ועמו ובמוכנותו של פרעה לשחרר את העם.

התהליך ההדרגתי החשוב ביותר תוך כדי המכות הוא הכרת פרעה את ה' ושיכנועו לשלוח את העם. במכת צפרדע הוא כבר מסכים "וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'" אך חוזר בו לאחר שהוסרה המכה. במכת ערוב מתחיל משא ומתן ענייני ופרעה מסכים שיזבחו – אך מבלי לצאת למדבר. במכת ברד מצהיר פרעה: "חָטָאתִי הַפָּעַם, ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים" (ח כו) והוא שוב מוכן לשלוח את העם – ושוב חוזר בו לאחר שהוסרה המכה. בהתראה על מכת ארבה מתחננים עבדי פרעה שיתפשר. המשא ומתן מתקדם אך פרעה מסרב לצרף את הטף. במכת ארבה עצמה יוצא פרעה בהצהרה נוספת: "חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי" (י טז-יז). לאחר מכת חושך ממשיך המשא ומתן והפעם פרעה מסרב לשלוח את המקנה מלבד הבהמות המיועדות להקרבה. משה מתעקש שבני ישראל יצאו עם כל רכושם, שכן אין לדעת בכמה קרבנות יהיה צורך; אף ייתכן שיצטרכו לעשות סחר חליפין עם מקנה שאינו ראוי למזבח כדי להשיג עוד קרבנות. רק לאחר מכת בכורות אומר פרעה: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם. גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ – וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי (!)" (יב לב).

גם עם ישראל עובר תהליך הדרגתי של הכרת הבורא, דבר שעוזר להם להשתחרר במעט מהמנטליות של עבדים. יש לשים לב לכך שרק החל ממכת ערוב מופיע במפורש שבני ישראל הופלו לטובה ולא נפגעו גם הם. ייתכן שבמכות הראשונות, מכות שעניינן בעיקר חוסר נוחות, סבלו גם בני ישראל (אבן עזרא) ולמדו להכיר את כוחו של אלקיהם: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'"(י ב). ההפליה שבמכות בהמשך טיפחו את הרגשת העליונות של ישראל לעומת מעבידיהם כפי שנאמר לקראת מכת בכורות "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (יא ג).  בסופו של תהליך העזו בני ישראל לשחוט את "תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם" (ח כב) וכן לשאול כלי כסף וכלי זהב. הבעלות על מטלטלין – ובעיקר מטלטלין יקרים – הם נקודת ההבדל בין העבד לבין אדונו. לאחר קריעת הים מכריז העם – "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (טו יא).

אדם נוסף שעבר תהליך חינוכי הוא משה. אנו רואים הבדל גדול בין משה שטען על היותו כבד פה וכבד לשון ונעזר בתחילה באהרון כדוברו, לעומת משה שמתחיל לבצע את המכות בפועל החל ממכת שחין, ולקראת מכת בכורות מדבר במילים קשות אל פרעה ויוצא מלפניו בכעס. תהליך זה ודאי היה הכנה חשובה לתפקיד שהתברר כקשה יותר – הנהגת העם קשה העורף במדבר. גם בהנהגת העם עתיד משה לעבור תהליך שבשיאו ינאם את רוב ספר דברים. לאחר קריעת ים סוף – "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד לא).

תהליך הדרגתי נוסף הוא מלמטה למעלה (מהר"ל, גבורות ה' ל"ד). כבר ראינו שהקבוצה הראשונה היתה במים, השניה בארץ והשלישית בשמים. אבל ההדרגתיות מתקיימת גם בתוך כל קבוצה: התנין שוכן בנהר תת-קרקעי על פי אמונת מצרים ואילו הצפרדע יוצאת מהמים ליבשה; הכינים הם ממש בעפר לעומת דבר שעובר באויר; השחין באויר התחתון כמו הדבר ואילו הארבה התעופף והחשיך את כל השמים; חושך פגע במאורות שמעל השמים, מכת בכורות היתה פגיעה של משחית רוחני ובקריעת ים סוף גם הטקטיקה וגם הביצוע היו של ה': "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (טו ג).

בנוסף לחלוקה מבנית ולתהליך הדרגתי, עשרת המכות כסדרן מקיפות את כל היסודות כפי שניתן לראות בטבלה הבאה. מקור יווני בשם "בתולת העולם" מיוחס למצרים ובו מתארת האלה איזיס את ארבעת היסודות כמרכיבים את כל בעלי החיים, ואת הנשמה כיסוד חמישי הכלוא על ידי החומר. כפי שניתן לראות בטבלה, ארבעת היסודות הם: מים – דם וצפרדע; אדמה – כנים וערוב; אש – שחין וברד;  אויר – ארבה וחושך. לאחר שני היסודות הארציים פוגעת יד ה' וממיתה את הבהמות במכת דבר, ולאחר שני היסודות הרוחניים פוגע המשחית וממית את האדם במכת הבכורות. (שכלול של חזקוני יב כט, אבן עזרא ט א, כוזרי מאמר ראשון פג).

בכל זוג מכות, במכה אחת היסוד הופך לגורם המכה:

• מים נהפכו לדם
• העפר היה לכנים
• פיח הכבשן הפך לאבק שחין
• במכת חושך המצרים לא הפכו עוורים. גם לבני ישראל היה אור במושבותם. האפשרות היחידה היא שהאויר הפך להיות אטום לאור

– ובמכה שניה היסוד מביא את המכה:

• צפרדע עלתה מהמים
• ערוב בא מהאדמה – עדיף לפרש שמדובר ברמשים
• ברד מהאש – בפסוק נאמר "קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה" (ט כג). ידוע הפרוש שהיה שילוב של אש עם הברד אך פשוט לפרש שהברק נקרא במקרא "אש" בגלל שגורם לשריפות. כאשר נאמר "וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (ט כד) יש הפרדה ברורה בין הברד לאש, כלומר ההתלקחויות היו בינות לברד. לברקים התלוו כמובן גם רעמים כפי שפרעה מבקש: "הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד" (ט כח), וגם משה מבטיח: "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד" (ט כט). רעם הברקים מרעיד את העננים ומעודד את ירידת הברד במה שנקרא בפי העם כיום "שבר ענן".
• הארבה הובא ע"י הרוח: "וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה" (י יג).

כך מוכיח ה' את שליטתו המוחלטת בכל אחד מהיסודות. ביסודות הארציים אהרן הוא המבצע, ואילו ביסודות הרוחניים משה הוא המבצע. קו התפר בולט במכת שחין שם אהרן לוקח פיח מכבשן ארצי וכנראה מעבירו למשה אשר זורקו לשמים. במכות ערוב, דבר ובכורות לא בוצעה פעולה ע"י משה או אהרן – כך שחוץ משחין שהיתה משותפת, כל אחד מהם הוציא לפועל שלוש מכות.

המכה	דם	צפרדע	כנים	ערוב	דבר	שחין	ברד	ארבה	חושך	בכורות
יסוד	מים		אדמה		נשמת בהמה	אש		אויר		נשמת אדם
הפך ל	√		√			√			√
הביא		√		√			√	√
מבצע	ארציים – אהרן			ה'	יד ה'	יחד	רוחניים – משה			משחית

לקראת מכת בכורות אומר ה': "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (יב יב). אנו רואים שבאופן מוזר מתו גם בכורות הבהמות – כלומר יש חשיבות גם לבהמות של המצרים ודבר זה מתקשר להמשך הפסוק – פגיעה באלילי מצרים. למצרים היו לאורך ההסטוריה כ-40 אלילים, אך ייתכן שבתקופות מסויימת כגון יציאת מצרים היו פחות. רבים מאלילי מצרים קשורים לחיה או בהמה, כך שראשים או קרניים של בעלי חיים שונים מכתירים את תבניתיהם של אלילי מצרים. התבנית אינה רק סמלית אלא קיימת אף סגידה ישירה של בעל החיים עצמו. חוקרי מצרים הקדומה גילו אלפי מומיות של בעלי חיים שנחנטו באותה צורה כמו בני אדם. על פי המחקרים האמינו המצרים שרוח האליל מתלבשת כל פעם בפרט אחר של החיה שבתבניתו וזו מייצגת אותו עלי אדמות. פרט זה נסגד עד שבמותו היה אבל כבד והחיה נחנטה ונקברה בכבוד גדול – אז נעשה חיפוש לחיה חדשה שנבחרה על פי סימנים חיצוניים וסגוליים. בצורה זו נסגדו חיות טרף, בהמות, עופות, דגים ושרצים שונים – וגם פרעה עצמו. מפורסמים הם פרים שנסגדו ונקראו מנביס, אפיס בוכוס ואחרים. בנוסף נסגדו פרה, כבש, תיש, אייל, אווז ותנין.

פפירוס אִיפוּוֶר הוא תעוד מצרי עתיק המתוארך לזמן המתאים ליציאת מצרים המתאר תקופה קשה מאד במצרים. יש הרואים בו תיאור של המכות ויציאת מצרים. מוטיב עיקרי בו הנשנה שוב ושוב הוא התהפכות היוצרות כאשר העבדים מושלים באדוניהם. הדמיון למכות מצרים מתעורר בעיקר בגלל המשפט הבא (תרגום שלי מאנגלית שתורגם מגרמנית שתורגם מהמקור…): "היאור הוא דם, אך אנשים שותים ממנו. אנשים איבדו צלם אנוש וצמאים למים". שורה אחרת שאולי מרמזת לדבר: "כל החיות ליבם דואב, הבקר גונח בגלל מצב האדמה". לצערי כאן מסתיים הדמיון לתאור במקרא. בפפירוס מוזכרת פגיעה ב-"תשעת האלים". ניתן לראות ברשימה הבאה שמכות מצרים כוונו לא רק לפגוע באלילי מצרים (רש"י על מכת דם) אלא אף להפגין את חוסר יעילותם. לאורך הרשימה "תשעת האלים" מסומנים בכתב נטוי:

אות התנין- לאליל סוֹבֶּק יש ראש תנין. דמותו אוחדה עם האליל הוֹרוּס וקשורה לדמותו של פרעה. מומיות רבות של תנין נמצאו במצרים.

דם- אלת הנהרות היא נֶפְתִיס ואלת המים היא תֶּפְנוּת. אלת היאור היא אָנוּקֶט, והדגים קדושים לה. אלת הדגים היא חָתְמֶחִית, מעל ראשה דג וגם מומיות של דגים נמצאו במצרים. במכת דם כל הדגים מתו והיאור הסריח מצחנתם.

צפרדע- לאלת הפריון חֶקֶת יש ראש של צפרדע. לאחר הארוע השנתי המשמח של הצפת היאור נולדים מיליוני צפרדעים ביאור. מכת צפרדע היא די צינית. האליל האחראי על הצפת היאור נקרא הָפִּי הנחשב לאבי האלים. צפרדעים משרתים אותו והוא דואג לסדר ביקום. ציניות אמרתי?

כינים- אליל האדמה נקרא גֵבּ וראשו נחש. אם העפר הפך לכנים מאוסים זה כנראה לא סימן טוב לגב.

ערוב- ייתכן שמדובר בעקרב (שמות רבה יא ג, וכן רש"י וספורנו) המופיע על ראשה של אלת הרפואה סֶרְקֶת. אפשרות אחרת היא חיפושית הזבל המופיעה במקום ראשו של האליל חֶ'פְּרִי המוביל את השמש בשמים ומחדשה בכל יום וגם הוא קשור לפרעה. חותמת בדמות חיפושית נקראת חרפושית והיא הממצא הארכאולוגי השכיח ביותר במצרים. חיפושיות הזבל חופרות הרבה, ויכולות להזיק לאדמה ולערער מבנים.

דבר- האליל רֶשֶף המיוצג על ידי הצבי אמור למנוע מגפות. הוא לא הגן על הצבאים וגם לא על קרובי משפחתם. שלוש אלות מופיעות בדמות פרה: אלת היופי והפריון חָתְחוֹר בעלת קרני הפרה, אלת רקיע השמים נוּת וגם אלה בשם חֶסָת. לשני אלילים ראש של כבש: חֶרִישָף וגם חְנוּם שיוצר בני אדם על האובניים לפני לידתם.

שחין- אלת האש והמלחמה היא סֶחְ'מֶת בעלת ראש של לביאה. אלה זו יכלה להדוף מחלות וכהניה ריפאו חולים. במקרה זה היא לא הועילה נגד אפר הכבשן שלה.

ברד- האליל סֵת הוא אל הסערה והניגודים. במכה זו שכללה סערת ברד עם אש היה את שניהם. האליל שוּ הוא אל הרוח ואחראי לשלווה על ידי הפרדה בין שמים לארץ. במכה זו ובמכת ארבה הוא לא עמד במשימתו.

ארבה- אוֹסִירִיס (אוֹסִיר) הוא אליל הצמחיה והמות. במכה זו כנראה הביא בטעות מות לכל הצמחיה. פרעה מתחנן למשה "וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹקֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה" (י יז). אלת הקציר, שלא סיפקה יבול השנה, היא רֶנֶנוּתֶת שראשה הוא נחש הקוברה המופיע מעל הכתר של פרעה. מבטו של הנחש ממית את אויבי פרעה. אות הנחש של משה היה התרסה לנחש שבכתר פרעה.

חושך- האליל החשוב ביותר, שבתקופות מסויימות אף נעבד בבלעדיות, נקרא אַתוּם או רָע, הוא גלגל השמש, אבי רוב האלילים והוא מיוצג עלי אדמות על ידי שור. השמש מיוצגת על ידי אלילים רבים כאשר אחד מתייחס לזריחתה, האחר לשיא כוחה בצהרים, נוסף לשקיעתה, ואף למסעה בלילה מתחת לאדמה אליל נוסף. מספר אלילים גם מלווים את השמש או מגנים עליה.

בכורות- מכה זו קשורה לאלה אִיזִיס (אַסֶת). פירוש שמה – כס מלכות, והיא התגלמות כוחו המגן של פרעה ותפקידה בהעברת השלטון ליורשו החוקי. היא אלת הרפואה, הקסם והטבע. היא ידידת העבדים, החוטאים, הפועלים והמדוכאים, אך גם מגינה על העשירים והמושלים ואפילו על המתים. מופיעה לפעמים כנחש ולפעמים עם קרני פרה. במכת בכורות מתו "מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם" (יא ה) וגם "עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר" (יב כט). במקרה זה הצליחה האלה לשמור רק על המתים.

קריעת ים סוף- פרעה הוא התגלמות האליל הורוס עלי אדמות. כאשר הוא מת ההתגלמות עוברת ליורשו. הורוס הוא אליל המלחמה.

חשוב לציין שלפגיעה באלילי מצרים יש משמעות רחבה הרבה יותר. אלילי מצרים שימשו בסיס לתרבות האלילית של עמים רבים. המבנה הכללי הועתק על ידי היוונים תוך שינוי שמות האלילים, והועתק שוב על ידי הרומאים באותו אופן. מאפיינים רבים מופיעים עד היום הן אצל הנוצרים והן בכתות שונות. לדוגמה: אלת היופי והפריון חתחור המצרית היא אפרודיתה היוונית היא ונוס הרומאית.

לסיכום, ראינו שמכות מצרים אינן אקראיות אלא יש בהן סדר רב מימדי:

• מבנה שתי וערב ובו מטרות משותפות למכות שבכל שורה ולמכות שבכל עמודה
• תהליכים הדרגתיים: חומרה; חינוך פרעה, בני ישראל ואפילו משה; מלמטה ללמעלה
• מבנה מסודר המראה שליטה בחמשת היסודות מים, אדמה, אש, אויר ונשמה
• פגיעה ישירה ומכוונת בכל אלילי מצרים

הרבה אנשים אומרים שהם יאמינו בבורא אם יראו נס שיוכיח את מציאותו. סדרת המכות מלמדות אותנו שסדרת חינוך המוכיחה את מציאות הבורא יכולה לכאוב… כמו כן מאחר שהעם המצרי המשיך לדבוק באליליהם מתבקשת המסקנה שהנס הגלוי הוא לא יעיל כפי שנדמה. תלונות בני ישראל במדבר מוכיחות שגם הם לא הושפעו במיוחד מהנסים הגלויים ובסופו של דבר היה צורך בתהליך חינוך ממושך להגיע למצב של מוכנות לכניסה לארץ.

עלינו לוותר על הציפייה לנסים גלויים וללכת בדרך אחרת. ניקח דוגמה שלילית מפרעה ונפסיק להכביד את ליבנו. אם ניפרד מן העקשנות ונקשיב לקולות אחרים בקרבנו נוכל להשתחרר מאמונות טפלות ולדבוק באמונות אמיתיות. הנסים הגלויים כבר היו כאן, ואת תוצאותיהם אנו רואים בעינינו גם היום: עם ישראל חי, ומורשתו – סיפור יציאת מצרים ומכלול המצוות – נמצאים מולנו וקוראים לנו לאמונה תמימה.