רובו של ספר בראשית מספר על קורותיהם של אבות האומה ומכיל אירועים שקל לנו להתייחס אליהם שכן הם יכולים לקרות גם בימינו. לא כך הסיפורים הפותחים את הספר הכוללים בריאת עולם, גן עדן, נחש מדבר, עץ דעת, חרב לוהטת, אנשים שחיו אלפי שנים ולבסוף מבול. רבים מצאו קושי בהתמודדותם מול סיפורים אלו והיו שהגדירו אותם כמשלים בעלי מסר פילוסופי או ארועים בעולמות רוחניים ודיברה תורה בלשון בני אדם. מבקרי המקרא הרחיקו לכת וטענו שמדובר באוסף של סיפורי עמים ופולקלור שנאגדו יחדיו.

אמונתי אינה מניחה לי להרחיק לכת, וכשמטרתי הבנת הפשט – אני מעדיף להתאמץ ללא קיצורי דרך והנחות. הרי היכן עובר הגבול בין משלים לבין התרחשויות אמיתיות? התורה טורחת ופורשת לפנינו רצף כרונולוגי המסתכם ב-1948 שנים מאדם ועד אברהם, 500 שנים נוספות עד מתן תורה ועוד 480 שנים לבניית בית המקדש. היכן מסתיימים המשלים ומתחילה המציאות? לא ניתן להגדיר נקודה שבה חדלים הנסים ומתחילה מציאות "מוכרת". כל התנ"ך רווי בנסים ואם גן עדן לא ממש היה, אז אולי גם קריעת ים סוף קשור לגאות ושפל, מעמד הר סיני היה שילוב בין סערת רעמים לנבואה המונית והמן שאכלו במדבר היה "שערות סבתא" שגדלו במדבר באופן ספונטני?

לדעתי ניתן להסביר שכל ההתרחשויות המתוארות קרו כפשוטן. אנו הרי דנים בראשית התהוותו של העולם. מותר להניח שבהתחלה לא היה העולם דומה לעולם שאנו מכירים כיום, וחלק משינויים אלו כתובים במפורש:

• "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ … כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ … וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ב ה-ו)
• "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם" (ו ד)
• "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף … וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ … אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן" (ח כב – ט יג)
• "שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (יא ט)

בשלב ראשון נברא העולם, אך ללא חקלאות תבונית הוא היה שומם. ה' נטע גן מושלם במקום שנקרא עדן ושם שיכן את האדם בתפקיד שומר הגן. ממש ימות המשיח. החיות יכלו לדבר – או שאולי אדם יכל להבין אותם. אך מציאות זו היתה זמנית ביותר. השינוי הראשון שהוכנס היה יצירת חוה כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (ב יח). בנוסף, אדם אכל מעץ הדעת ומשהו השתנה בו (ננסה להבין מה בדיוק בהמשך) ובעקבות כך אדם הורחק מגן עדן.

השלב השני היה ארוך יותר, ובניגוד למצב הקודם – הוא היה כל כך לא מושלם שהיה צורך לסיימו במבול. המבול עצמו ודאי הצריך שינוי בסדרי בראשית, ואף לאחריו אנו לומדים שעונות השנה מתייצבות – משמע שלפני כן לא היה סדר השנה כפי שאנו מכירים כיום. ייתכן שהחידוש של קשת בענן מרמז גם על שינוי בטבע האור. שינוי היחס בין האדם לחי אולי מרמז שניטל מהחי כח הדיבור, או אולי שינוי זה כבר היה ביציאה מגן עדן. אם החיות יכלו עדיין לדבר עד המבול ייתכן שזה מסביר מדוע גם החיות נענשו במבול. השלב השלישי, לאחר המבול, כבר דומה לעולם המוכר לנו כיום, חוץ מבלילת השפות שמביא אותנו לשלב רביעי. העולם שהתקבל הוא כנראה טוב יותר מאשר לפני המבול, אך כולנו יודעים שהוא עדיין אינו מושלם – הן בתיפקוד בין בני האדם והן ביחסם לסביבה.

בחזרה לגן עדן, סיפור עץ הדעת מעלה שאלות קשות: האם ייתכן לקבל פרס של דעת בתמורה לחטא? האם ייתכן שהאדם לא נברא מושלם? איך ניתן לצוות את אדם לא לאכול משהו אם אין לו דעת? מדוע לא מומש עונש המוות שהיה באזהרה של ה'? כמו כן אנו קוראים ומשתוממים לנוכח רמתם הנמוכה, ממש ילדותית, של אדם וחוה: חוסר הבגרות הנפשית אל מול צווי מפורש אחד ויחיד כאשר ה' משוחח עימם באופן חופשי כמו אב עם ילדיו; תמימותם כלפי הנחש ואז הטלת האשמה על האחר; נסיון להתחבא בגן מפני ה'. השיא לדעתי הוא כפיות הטובה של אדם בהאשמתו את ה' בחטאו – "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (ג יב).

אכן אדם, המייצג כאן את כל האנושות, לא היה מוכן לתפקידו בגן עדן. הוא היה ילדותי: כפי שה' מדבר עם אדם כאילו היה בנו – כך גם רמתו של אדם היתה כשל ילד קטן. ילד אינו מתבייש להלך עירום. אין לו את שיקול הדעת להבחין בין טוב לרע. מדובר באותו שיקול דעת שנחפש היום אצל שופט, "אלוהים" בלשון התורה – "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ג ה): חוש אחריות, צדק ומוסר. היתה בו את התמימות של הילד שמקיים את מצוות אביו בלי להעלות על הדעת כל אפשרות אחרת. אבל מצד שני, בשל אותה התמימות, הילד יכול להתפתות בקלות על ידי גורם זר. הילד נמשך בקלות לגירויים חושניים – "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (ג ו). רק לאחר שיצא מגן עדן ידע אדם את חוה אשתו – לפני האכילה מעץ הדעת לא ידע האדם כיצד לדעת, ממש כמו ילד.

בגן עדן היה גם את עץ החיים: "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (ב ט). עץ החיים מעניק חיי עולם: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (ג כב), ואילו עץ הדעת מביא מות: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (ב טז-יז). אבל שימו לב שאין איסור לאכול מעץ החיים.

ידיעת טוב ורע היא תוצאה של האכילה – לא פרס או עונש, כמו שהבא על הערוה עדיין יכול לזכות לנס המדהים של הבאת ילד לעולם. עונש מות היה מתאים לאכילה במזיד על ידי אדם אם לא היתה רמתו כקטן. לאחר שאכל מעץ הדעת איבד אדם את תמימותו והרי הוא ברמה של נער מתבגר. על מנת להמשיך להתקדם צריך האדם – האנושות – לעבור תהליך התבגרות בן אלפי שנים בהם יפתח מחשבה, אחריות, ערכים, אמונה ופילוסופיה. את התהליך הזה האדם יעבור בסביבה אחרת – וזהו העולם אותו אנו מכירים. כאן נדרש האדם לעמול קשה על מנת לשרוד ועל מנת להביא ילדים לעולם ולגדלם.

לדעתי חטא עץ הדעת בא לענות על שאלה שתמיד הטרידה את האנושות: מדוע יש רוע בעולם? אם נסתכל כעת במבט כולל, לפני האכילה מעץ הדעת – או בשמו המלא עץ הדעת טוב ורע – לא היה כל רוע בעולם. אך בלי רע – גם אין טוב. טוב מוגדר רק ביחס לרע. טוב זקוק לרע לצורך הגדרתו. אדם הילדותי לא העלה על דעתו לאכול מעץ הדעת – אבל גם לא חשב לאכול מעץ החיים על אף שלא היה בכך כל איסור. גן עדן הוא עולם אידיאלי אבל קיומו נתון בסימן שאלה מתמיד מאחר שאמנם הרוע איננו מופיע בו אבל הוא נמצא שם בפוטנציאל, אורב באמצע הגן, גלוי לעין כל. זה כמו מערכת כבישים חדשה לפני תאונת הדרכים הראשונה. זה עולם שוקק חיים לפני הרגע בו יצור ראשון נטרף על ידי אחר. זו האקסטזה של נפילה חופשית ללא מודעות לקרקע המתקרבת. העירום אינו מפריע עד שחושבים לא רק מה אני רואה אלא איך אני נראה בעיני אחרים. הזמן בין המחשבה הראשונה לשניה הוא כהרף עין ואכן בסוף המסיבה נגמרת וצריך לשטוף כלים. התמימות פגשה את המציאות והרע נכנס אחר כבוד לעולם.

בבריאת העולם ה' מציין 7 פעמים שהכל טוב. מאחר שאין טוב ללא רע, הרי שהרע טמון בבריאה הן בפוטנציאל – זהו עץ הדעת – והן למעשה, בדמותו של הנחש.

האכילה מעץ הדעת מסמנת רק את השינוי הראשון שהיה במציאות. עד למבול היה נסיון לתת לעולם להגיע מעצמו לאיזון בין הטוב והרע בתוכו. מסתבר שהאנושות, ולמעשה העולם כולו אינו מסוגל להתקדם בכוון הנכון ללא הכוונה מאת ה'. לאחר המבול מכוון ה' את האנושות בדרך הטוב ע"י התגלות וע"י בריתות. גם דרך זו אינה מושלמת שכן לא ניתן לכוון ביחד את כלל האנושות. יש צורך להפריד בין בני האדם לעמים שונים, ואז ליצור עם אחד שיהיה דוגמה לשאר העמים.

המטרה בסוף: להגיע למצב של מוכנות לחיים ההרמוניים של גן עדן: הרמוניה בין בני האדם, הרמוניה עם הסביבה ואמונה שלמה בבורא. על האנושות לבחור בטוב כאשר גם הרע קיים כאופציה. האנושות יכולה לבחור בטוב רק כאשר הרע קיים גם הוא כאופציה.